תמיד בימי הזיכרון יש לי מועקה בחזה.

מין כבדות שנמשכת לאורך הימים. ביום השואה לא הצלחתי לשיר את התקווה כמו שצריך, ניסיתי לעצור את הדמעות.

איך אפשר לשמור על הזיכרון כשההסטוריה חוזרת על עצמה? כל הבלגן הזה בחוץ, והעולם שוב שותק.

חיי החיילים שלנו שווים לחצץ בעיני העולם, שברגעים אלה עוסק בפרשת ענת קם כאילו היא קדושה מעונה. לטעמי, הבחורה הזו ראויה להירקב בכלא עד סוף חייה.

לא הלכתי לאף טקס הבוקר. קמתי לצפירה כדי לחלוק כבוד. כל היום הזה בא מלווה בתחושה עמוקה של כובד. אולי ככה זה צריך להיות. פעם אחת בשנה לפחות צריך להיות יום שבו אף אחד לא יהיה שמח - כדי לזכור את אלו שכבר לא יכולים. אתמול הראו את "שרים בכיכר", ונפלתי בדיוק על הקטע של החייל שנהרג והיה בן להורים חירשים. בכיתי לאורך כל הקטע. כזה ילד טוב, והם אפילו לא מסוגלים לבטא במילים כמה כואב להם. רק הדמעות דיברו שם. כל כך פשוט ועצוב.

יום העצמאות הערב, ואני כל שנה נזכרת איך שאלה אותנו מורה אחת אם זה במקרה שיום הזיכרון ויום העצמאות צמודים אחד לשני. עד היום אני מדקלמת לעצמי את התשובה הזאת בלב, כדי שאני אף פעם לא אשכח, שהם מתו כדי שאני אחיה ואזכה לחגוג - בשבילי ובשבילם.

ת.נ.צ.ב.ה - יהיה זכרם ברוך.