היום הסתכלתי עליה..עינייה היו מצומקות קטנות ושחורות ולמרות זאת ירוקות וזוהרות בשמש.
היום הסתכלתי עליה והיא נראתה לי בודדה..
הלכו לה הכנפיים,
נשבר לה הלב,
והכואב הוא שהיא לא בוכה ולא יודעת אם אחרי שישובו הכנפיים חזרה הם יכנסו ללב שלה שוב.
את מכעיסה אותי,את עיוורת, את אגואיסטית וסוציומטית.
חודשים של נתק, כנפיים שלי, ולא עפת בחזרה..אותם שטויות,אותם אנשים, אותם בעיות ולא איכפת לך איש.
מפחיד אותי שאני לא בוכה.
יכול להיות ,אם להיות כנה עם עצמי, שאת לא חסרה לי וזה מפחיד כי עשינו כל כך הרבה ביחד..
נסענו בלילה עם אבא שלך בלילות לבנים שאני לא שוכחת, צחקנו,עפנו,חלמנו,עשינו דברים שלא האמנתי שאני יעשה ועשיתי איתך ולא הייתי עושה בלעדייך.
הרבה בניתי על גבך..הרבה הייתי מוכנה לעשות..אבל כניראה שאת לא שווה יותר מדי.
כתבתי פוסט.
אז כניראה שהלב שלי שבור.
-In bloom-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
