אני ממשיך לשוטט...

אני ממשיך להסתובב כמו איזה זומבי עם חיוך מזויף וענקי מרוח לי על הפרצוף.

כל מה שחסר זה שאני ארקוד עם בלונים וחליפה צבעונית ואני אוכל לעשות מהשגרה שלי כסף...

אני ממשיך להגיד שאין לי כח.

שאין לי כח לכל ההצגות האלה.

אבל אני בכל זאת לא מפסיק.

אני ממשיך להגיד שאין לי כל לחיים האלה.

וזה נכון. אם הייתי יכול להחליט, מזמן לא הייתי פה.

אבל עכשיו, אפילו טכנית זה בעייתי לעשות את זה.

הם רוקנו את הבית מתרופות ומדברים שעלולים לעזור לי ליישם את ה"פתרון הסופי" שלי..

אני יכול לעשות את זה. נכון, טכנית, זה קשה כרגע, אבל אני יכול...

אז למה לא?

כי הבטחתי?

יכול להיות...

הבטחתי. הבטחתי להמשיך. לפחות עד הפגישה הבאה עם הפסיכיאטר שלי.

ואז מה?

זהו?

לא יודע..

אני כבר לא יודע.

אני לא יודע מה לעשות עם עצמי...

אני כבר לא מוצא דרך פרקטית שתעבוד.. וכמו שכבר ראינו ביחד, כדורים זה לא ממש שימושי.

אני לא רואה טעם להמשיך עם כל השטויות האלה שמונחות מסביבי..

אני לא מבין בשביל מה אני ממשיך ללכת לבית ספר וממשיך לדבר על מה אני אעשה עם כל החומר שפספסתי..

וזה ברור לי שאין שום סיכוי שאי פעם אני אשלים אותו..

משום מה אני רגוע כרגע..

משום מה זה לא כזה עצוב לי לדבר עכשיו על התאבדות..

טוב, אולי זה בגלל שעד לפני כמה דקות בכיתי במשך איזה חצי שעה על כל החרא הזה...

ובמשך עוד שעה בערך התרוצצתי בבית כמו מטורף וחיפשתי משהו יעיל[ללא הצלחה]...

אולי זה כבר נהייה לי ברור..

אולי זה נהיה לי ברור שככה אני אעזוב, שאני לא אמות מוות טבעי.

אבל בנתיים, עד שזה יקרה, אני גווע..

לא במובן של הרעב.

אני פשוט נרקב..

מבפנים.

מה שבאמת נקרא  "זומבי"..

אני פשוט לא חי..

אני מת.

כן, הלב שלי דופק, וכן, המוח שלי עובד אבל...

אני פשוט מת מבפנים...

לא נשאר בי כלום...

בנתיים אני קיים כדי לרצות את כולם, כדי שיניחו לי.

אני קיים כדי להראות שכן הכל טוב ואני כבר לא דכאוני כמו ש"הייתי פעם".

כדי שפשוט יעזבו אותי, כדי שלא יסתכלו עלי בזכוכית מגדלת 24 שעות...

כדי שאני אוכל להיות לבד ופשוט להשתחרר...

כי עכשיו, אני כבר לא יכול להיות אני בכלל, אפילו לא כשאני לבד בחדר, ולפעמים אפילו לא כשאני לבד בבית.

רק כאן.

רק אתכם.

רק מול מסך של מחשב.

רק מול מסך של מחשב אני יכול להיות אני לגמרי, בלי שום סוד, בלי שום פרט שלא נעים לי להגיד.

רק אני, כולי, בלי שום הצגות.

יום טוב,

אני.