 כינוי:
RileyHorror בת: 36 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
Looks like old Riley doing better
יום שני ושלישי היו הימים הכי ארוכים בחיים שלי. בצפון הזמן עובר כל כך לאט עד שאתה מתפגר, במיוחד אם חם לך, כואב לך הגב, אתה לא יכול ללכת ואין לך איפה לישון. חזרתי הביתה ביום שלישי בלילה, למרות שהייתי צריכה לחזור ביום ראשון. חזרתי הביתה, התענגתי על מקלחת וניקיתי ממני את כל הג'יפה, ופגשתי את ענבר ואת אורי. זה לא היה חכם, זה יכול היה לחכות יום, למרות שממש התגעגעתי. הרי, הייתי נורא עייפה, מה שגרם לי לקטר הרבה, מה שגרם לי לא להיות נחמדה. אבל אני בטוחה שהם סלחו לי.
ביום רביעי בלילה אני ואורי בשיא הספונטניות החלטנו - יאללה, לכנרת! הוא אסף אותי, קניתי כמה בירות לדרך (בשבילי, כמובן, הבחורה שלא נוהגת סוףסוף), שמענו את הדיסקים שלי והדבקתי עוד מישהו בקדחת הדרזדן. בשלב מסויים החלפנו למוזיקה פיסכדלית והייתי שיכורה והרגשתי כמו בסרט של סמים, וגם עשו לנו חיפוש סמים באוטו! זו הייתה חוויה. נכנסנו לחוף דוגית לשעתיים, עישנו נרגילה, שתיתי עוד בירה, דיברנו עם אנשים וראיתי לוני טונס (בואנה זה ענק), ואז עזבנו את דוגית וניסינו להתפלח לקוקה קולה וילג' עם כל מיני סיפורים. בתכלס, היינו מה זה משכנעים, כאילו ממש, אפילו לא היה להם נעים מאתנו והוציאו לנו כל מיני אנשים שיגידו שהם ממש מצטערים וכל זה. אנחנו צחקנו כל הדרך לאוטו. ואז בדרך חזרה, רצינו להגיע לחיפה, אבל לא ידענו את הדרך. בסוף נרא'לי שהגענו לנהריה ובשלב הזה כבר נרדמתי וכשאורי העיר אותי הוא אמר לי 'את בבית', ואני כזה, מה, מה, איפה אני? 'את בבית', ואז הראייה שלי התבהרה ואני כזה 'אני בבית!' והלכתי לישון.
ביום חמישי בלילה לו העירה אותי. 'הערתי אותך?' 'לא, לא, מה נשמע בובי?' ואז היא שאלה אותי אם בא לי לראות סרט ואמרתי לה כן כן רק אלך לשתות קפה. אחרי הקפה שתיתי עוד 3 פחיות XL ויצאתי לדרך. ראינו 'איים אבודים', אח"כ כמעט כולם הגיעו וישבנו בפולג ודיברנו. אח"כ כולם התפזרו.
אני מתגייסת עוד 12 יום. בעצם, 11. זה מפחיד אותי. אני חושבת שאני גם צריכה להתחיל להכנס לכושר, כי אני בן האדם הכי חלש פיזית שאני מכירה. ביום ראשון אולי אני נוסעת לכנרת שוב, הפעם ליותר מכמה שעות. אני צריכה לפתח את התמונות שצילמתי במצלמה החד פעמית. את התמונות האחרונות שנשארו לי צילמתי בטבריה, נרא'לי שהבהלתי כמה נהגים כשהוצאתי את המצלמה מהחלון וצילמתי עם פלאש, אבל עשיתי את זה בחינניות.
צבעתי את השיער לחום כהה ואני לא מרגישה אני מבלי האדמומיות.
| |
I gotta cool down
חגגנו להילה יומולדת 18. ולמרות שנרדמתי אחרי זריחת השמש, כשיצאתי החוצה, העיניים שלי חטפו שוק מבהירות היום. שכחתי את משקפי השמש בבית, ולמזלי הדרך הביתה הייתה קצרה. אצל סבא וסבתא מתוך הרגל נתקעתי בדיון פוליטי, אני חייבת לדעת לשתוק. אין לי שום סיבה להוכיח שאני חכמה, במיוחד לא להם, כי לא ממש איכפת לי בתכלס. עם כמה שאני אוהבת את סבא וסבתא, ראיית העולם שלהם היא צרה ושמרנית, ראיית שנות ה-50 שכזו, שמטרת האישה היא להתחתן, להשאר בבית ולגדל את הילדים. זובי אחד גדול על כל הרעיון המהפכני הזה ועל כל העולם המחשבתי שלהם. אז באמת לא הבנתי למה אני מנסה להתנצח, אז הרמתי ידיים באמצע הויכוח והלכתי לראות טלויזיה וגם נרדמתי.
שלשום (איך שהימים עוברים לי) התחלתי לקרוא את 'תמונתו של דוריאן גריי', אחרי 40 עמ' עדיין הייתה בהקדמה. פרשתי ממנו קצת והתחלתי לקרוא במקומו את 'פחד ותיעוב בלאס וגאס'.
ישנתי כל כך הרבה, ישנתי בסביבות 15 שעות, והיו לי חלומות די נוראיים. החלום האחרון שממנו התעוררתי וסרבתי לחזור לישון היה חלום על עדן. חלמתי שכל השכבה הולכת להצגה, ובאולם היא צועקת אז מוציאים אותה החוצה. אחרי שניות אני יוצאת אחריה. היא מראה לי את הקעקוע שהיא עשתה על הגב, משהו די מזעזע למען האמת, אבל אמרתי לה שהוא מגניב. פתחתי את האוטו שלי. היא התיישבה במושב האחורי, מאחורי מושב הנהג. אני ישבתי במושב הקדמי, ליד מושב הנהג. הפלאפון שלה צלצל, והיא התחילה לדבר, והיא אמרה שהמוסד מחפש אחריה. 'המוסד? מה עם המוסד? מה?', והיא המשיכה לדבר ולא השיבה לי. התחלתי להתחלק מפחד מהאוטו, אבל באיטיות כבדה שכזו, ואז ראיתי מכונית שעוצרת צמוד לאוטו שלי, ואני יוצאת מהאוטו ומתחילה ללכת בכבדות, והמכונית שהייתה צמודה לאוטו שלי ממשיכה לנסוע והיא עוצרת רחוק ואני מסתכלת עליה ורואה שהנהג מוציא אקדח ומחביא אותו במעיל. אני מתחילה ללכת יותר ויותר מהר ואני שומעת את עדן קוראת בשם שלי שוב ושוב ושוב ושואלת לאן אני הולכת, בקול המתחנן שלה שאני מכירה, ונקרע לי הלב, כל כך נקרע לי הלב, ואני כל כך מפחדת. ואז אני מסתכלת אחורה ואני רואה אותו מתקרב לדלת האחורית של האוטו שלי ואז הוא יורה לכיוון האנשים הקרובים לאוטו, אני הנמכתי את הראש שלי והתעוררתי. ורק החזרות האלו שלה קוראת בשם שלי בזמן שאני עוזבת אותה פשוט הדהדו לי בראש איזה רבע שעה ששכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. איך יכולתי, אפילו שזה חלום, איך יכולתי.
 
| |
This was never my world
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
