בא לי לנסות משהו שונה.(:

וסיימתי את '9 סיפורים' של סלינג'ר, שדי תקע אותי בהתחלה. אבל איזה סיום יפה היה לו, סיום זורם. 120 עמ' בכמה שעות אתמול בלילה, והיום בבוקר קמתי בצורה טובה. עם עייפות פיזית, אבל לא מנטלית. הרגשתי הכי ערה בעולם, הרגשתי כאילו היום זה היום, היום שבו אכבוש את העולם.

אבל אני יודעת שאין לי זמן לכבוש את העולם, מחר יש לי מתכונת בתיאוריית המוזיקה. אז אני משהה את כיבוש העולם ליום אחר, הרי, הכל בסדר. אתם יודעים? הכל בסדר עכשיו. אני מקווה שזנחתי את השנה השחורה הזו בצד. אני מקווה שזו לא 'סטייה' (בשפת ההרמוניה המוזיקלית הקלאסית) אלא 'מודולציה' של ממש. אני רוצה לעבור סולם. אני לא רוצה לסיים את החיים שלי באותו תו שאיתו התחלתי, כי הרי, אם זה כך בסופו של דבר, אז מה שווה כל המסע הזה? מה שווה כל התקווה של התפתחות, אם בסופו של דבר זה לא קורה?

אני רוצה למצוא את כל התשובות לכל השאלות שמעולם לא העזתי לשאול. בעצם, לא, אני לא רוצה למצוא את כל התשובות לפני שאעיז לשאול, אני רוצה להעיז לשאול ורק אח"כ לחפש אותן.

הבוקר הזה היה מאוד משמעותי בשבילי, בעיקר בשל היותו פשוט. זה היה כזה בוקר פשוט מלא בהרגלים של יום-יום, ובכל מקרה, האווירה שבו שונה. המחשבות שלי פתאום שינו את צורתן, צבען, מהותן. יכול להיות שזה סלינג'ר, ויכול להיות שזה הקיץ, או שזה יכול להיות פשוט אני בפתיחת תקופה חדשה. אולי אני אשווה את החיים שלי תמיד למוזיקה, זה עוזר לי. אנשים שאני מכירה משווים הכל למתמטיקה, אני אשווה למוזיקה. במתמטיקה הרי אני מוצאת הגיון, במוזיקה אף פעם לא. לכן אני לא מבינה את כל התיקונים של המורה על דף הבחינה שלי. אבל זה כל הקטע, מה העניין בהגיון? מה כיף בהגיון? מעולם לא הייתי בן אדם הגיוני, ואני לא מתכוונת לעולם להפוך לאחד.