אני כבר לא מצליחה להבדיל בין החלומות למציאות, וזה די עצוב. אני מתקיימת כל היום על הידיעה שאין לי מושג מה באמת קרה אתמול, מה באמת קרה שלשום. אם זה באמת קרה, או שאולי תת המודע שלי יצר זאת עבורי. ואני לא זוכרת, אני לא זוכרת אם חלמתי את זה או שזה באמת קרה. זה פשוט נמצא שם, תלוי לי ברחבי המחשבה. וזה מטריף אותי. הראייה שלי מטשטשת עם הזמן, והצחוק שלי נשבר. ואני כמעט ולא פיכחת. מתי שלא תראו אותי, סביר להניח שאני לא פיכחת לחלוטין. אף פעם לא לחלוטין. ואני סובלת מכאבי ראש, ומכאבי בטן, וכבר הרבה זמן שאני לא אוכלת כמו שצריך. תמיד או הרבה מדי, או מעט מדי, וההליכה שלי כפופה. הרצפה שלי מלאה כתמי צבע שאין לי כוח לנקות, באוטו שלי יש פרח נבול עטוף צלופן עוד מערב מגמה שהיה לפני כשלושה שבועות. אני שומעת עכשיו קאט פאוור, אני יודעת שזה לא ישאר להרבה זמן. רציתי אתמול לספר לו, חשבתי שעדיף שלא. כן כן, עדיף שלא. היום סידרתי את החדר, וגם את הדיסקים. אתמול בלילה הילה וגבי התקשרו אליי ואמרו לי לבוא. והייתי עייפה, והייתי עצובה, ובדיוק חזרתי. בדיוק חזרתי. אבל בדיוק חזרתי. נולדתי לתוך עולם שאני לא מרגישה שאני יכולה לגדול בו, אתם יודעים? בדיוק חזרתי.

היום אני לא נראית טוב. קאט פאוור מדכאת אותי עוד יותר. ועוד מעט אלך לראות את הילה.