משועממת כרונית...

אני לא יודעת מה אני רוצה יותר, לצרוח או לבכות. איך, איך עשיתי את זה פעם רביעית... איך?
ועוד שבוע לפני הטיסה שלי?!
החלטתי, אני רוצה לבכות ואז לצרוח ושיישרף הכל.

אז איכשהו בזכות השלומיאליות שלי ונוכח העובדה שיש לי שתי רגליים שמאליות, אני שוב בבית עם נקע בכף רגל ימין.
אז חיפשתי לא מעט את הפעמים הקודמות שזה קרה ואחרי הרבה מאוד שחזורים של תקופות וזמנים, הצלחתי למצוא את הפוסטים הקודמים:

מיצג מס' 1: שברתי את כף רגל ימין בכרתים, שבועיים לפני שהתחלתי ללמוד את התואר שלי. חזרתי הביתה בטיסה עם גבס, על כיסא גלגלים ופרצוף אדום מבכי שנמשך כמעט כל הטיסה על מר גורלי.  
מיצג מס' 2: נפלתי והיה לי נקע בכף רגל ימין, בדיוק באותו מקום בו שברתי את הרגל. כשהייתי בסוף השנה הראשונה שלי לתואר. 
מיצג מס' 3: והפעם: הפתעה! סדקתי את כף רגל שמאל (נכון שחשבתם על ימין?), בתקופת המובטלות שלי לפני שנה וחצי, אחרי שהאקס שלי ואני נפרדנו, בסיומו של דייט גרוע למדיי שהיה לי, נקעתי שוב את הרגל בסוף הדייט, מה שגרם לכך שאני מובטלת, עם רגל חבושה בבית ומנסה להתגבר על הפרידה הקשה בחיי.

והיום, מיצג מס' 4: נקעתי שוב את כף רגל ימין, כמעט באותו מקום של מיצג מס' 1+2. אתמול בלילה, אחרי שחזרתי הביתה מבילוי לילי עם יזיז שלי, הוא היה ג'נטלמן וליווה אותי הביתה ודקה מהבית שלי, שנייה לפני שנכנסתי, עקמתי את הרגל ונפלתי על הכביש. או יותר נכון השתטחתי על הכביש כשהברך המסכנה שלי בולמת איכשהו את הנפילה ואח"כ דיממה לה ונהייה לי שפשוף של ילד בן 4.
וכמובן שאני שוב בתקופה גרועה בחיי, אני כמעט שנה בלי זוגיות, אני שונאת את העבודה שלי ומתה לעבור דירה... ובתוך כל הכאוס הזה, זה שוב קרה.
אז פשוט התיישבתי לי על הכביש, חסרת אונים ועייפה מהחיים שלי והתחלתי לבכות. בכיתי כמו ילדה קטנה שהרגע נפלה וקיבלה מכה בברך. שזה גם תכלס מה שקרה... מין בכי אינסטינקטיבי של ילד קטן וחסר אונים, ישבתי שם ולא רציתי לקום. ידיד שלי חיבק אותי, נתן לי נשיקה ורק אחרי עשר דקות, בעודי בודקת שלא שוב שברתי את הכף רגל, הסכמתי לקום ולחזור לחברותיי הטובות משכבר הימים- תחבושות אלסטיות שילוו אותי בימים הקרובים.

לתחבושות שלום.

לא, אין לי באמת חופש גדול. אני עובדת כמעט עשר שעות כל יום ולא יצאתי לחופשה אמיתי כבר מלא זמן ולא היה לי חופש גדול כבר... 11 שנים. פאק זה הרבה מאוד שנים. אבל יש לי חופש גדול אחר. סיימתי את התואר שלי לפני שנתיים (ואוו, אפילו זה כבר נשמע הרבה זמן) ואת הלימודי תעודה שלי לפני שנה (השבוע אני מקבלת את התעודה) ואני כבר שנה שלא נמצאת בשום מסגרת אקדמית כזו או אחרת ואין לי שום מבחן ללמוד אליו או עבודה להגיש וזה כל כך מוזר. כן, אני יודעת.. כבר היו לי לא מעט פוסטים על זה לאחרונה אבל עכשיו כשכמעט כל החברים שלי בתקופת מבחנים וכולם באמצע התואר השני שלהם או בסופו (זונות), אני דיי מקנא. א. כי הם בסיומו של התואר השני. ב. אני דיי מתגעגעת ללימודים. 

רגע אחד אני אומרת לעצמי בראש שאני סתומה וסוף סוף יש לי חופש אמיתי וכל הסופ"ש שלי מוקדש לבטלה ואסקפיזם כזה או אחר וברגע אחר אני משום מה לא מצליחה להינות מהחופש הזה ואני מקנאה בהם ואני רוצה ללמוד דברים חדשים ולנהל שיחות מעמיקות על הלימודים.

 אין ספק שאני סתומה....
אני לא יכולה להיות מרוצה מכלום. סביר להניח שאם אני הייתי עכשיו בתקופת מבחנים רק הייתי מתמרמרת על זה...