משועממת כרונית...

בגיל 14 התחלתי להעריץ להקה מסוימת. אני לא זוכרת מה השיר שגרם לי לאהוב אותם כל כך אבל סביר להניח שהוא היה עצוב כי אז הייתי מאוד עצובה. ולא שהיום זה שונה, גם היום אני עצובה והם עדיין יודעים לכתוב את השירים הכי עצובים שאפשר לכתוב.

בשנת 2001, כשהייתי בת 15 (פאק, אני זקנה!) יצא האלבום הרביעי שלהם והאקס דאז של אחותי קנה לי אותו ליום הולדת. אני חושבת שמרוב הפעמים ששמעתי אותו במערכת הסטריאו הקטנה שלי (פאק.. אני זקנה), יש כל כך הרבה שריטות על הדיסק שכבר אי אפשר לשמוע אותו יותר. חזרתי עליו בריפיט, על ריפיט... מדפדפת בחוברת הקטנה וקוראת את המילים כאילו היה זה התנך שלי. המממ בעצם לא כאילו.

שורות כמו- כבר כמה לילות / עומד מול המראה / דמעה נוזלת / על פנים בלי הבעה / זה לא מרגיש כלום. פשוט עיצבו לי את גיל ההתבגרות שלי.
או מילים כמו: את הכי יפה כשאת שיכורה / לא מבדילה בין טוב לרע / גם היופי לא / את הכי אבודה כשאת יודעת מה את רוצה / גם אני כזה / גם אני הלכתי למדבר / להרוג את השטן / וחזרנו יחד חברים. איזו קלישאה... השיר הזה פשוט נכתב עליי. כל שיר שלהם אני מרגישה שהוא פשוט נכתב עליי. 

וככה עברו להם השנים, והשלמתי את כל האלבומים, אלו שלפניהם ואלו שאחריהם. וכמו גרופית אמיתית שנאתי את הלהיטים והתאהבתי בשירים שהתגלו להם בכל אלבום. והשירה, פאק השירה. יש שיגידו שיש לו קול של צפרדע ואני נוטה להסכים איתם לפעמים. אבל הקול שלו חותך לי את הוורידים והצעקות והאנחות שלו מרסקות אותי כל פעם מחדש. 

כשהייתי עצובה ורציתי שיכאב לי במקומות אחרים בגוף הייתי מזמזמת לי שורה מאחד השירים האהובים עליי- "אני ממשיך ללכת הבטון אוהב אותי". כדי שלפחות משהו ימשיך לאהוב אותי, רק כדי להישאר עם הראש בעננים. בכלל, השורה: "הראש למטה מחשבות בעננים"- אני חושבת שהיא התנגנה לי בריפיט בראש כל תקופת התיכון: מפלס דרכי דרך מיטות חולות / דורך על הזיכרונות / לא משאיר עקבות / רק תהיות / משותק מתמיד האש בפנים / מסתובב ברחובות חצי מוארים / הראש למטה מחשבות בעננים / מחפש את הדרך אלי / מחפש את הדרך אלייך. שלמות.

כבר הפסקתי לספור את כמות הפעמים שראיתי אותם בהופעה. הופעה אינטימית, הופעה רוק, הופעה עם 40 נגנים, הופעה בסגנון אירי, הופעות בחינם והופעות שעלו הרבה. איפה שהם רק הופיעו (בתל אביב רבתי, בכל זאת.. קשה לעזוב את מדינת תל אביב) אני הלכתי.

ואתמול ראיתי אותם בפעם המי-יודע-כמה. וכאבה לי הבטן מרוב התרגשות כאילו זו הייתה ההופעה הראשונה שלהם שאני רואה. וכשהם עלו על הבמה התחלתי לבכות כאילו זו הפעם הראשונה. בעצם בכיתי כמעט בכל שיר. כל שיר שלהם מזכיר לי עצוב גדול אחר, דיכאון ארוך ודיכאון קצר, פרידה מבן זוג או פרידה מחבר קרוב. כל מילה שלהם חודרת לי לעצמות ומרסקת אותם. באיזשהו שלב אחותי שאלה אותי אם אני בסדר והניחה לי יד על הכתף.. כי כבר הרבה זמן היא לא ראתה אותי בוכה ככה. גם מהתרגשות ועוד יותר, מעצב גדול (ראו פוסט קודם).

ואתמול ההופעה שלהם הייתה שיא השלמות. המוזיקה שלהם בעיניי זה הדבר הכי נפלא שיש והמילים, הוו המילים. הייתי רוצה לעשות אהבה עם המילים שלהם. הם היו פשוט אורגזמה על חושית לאוזן ולנפש שלי. יותר טוב מכל ג'וינט טהור ונקי שאני איי פעם אעשן. 

אין שום הופעה שראיתי שתשתווה לעוצמת הרגשות שהיו לי בה. לא משנה כמה אראה את ברי, ריהאנה, רובי, מדונה, פול, גאנז, ביונסה, פרודיגי, היהודים, פו פייטרס ועוד מלא שמות וניים דרופינג שאני יכולה לעשות כאן להופעות שראיתי, הייתי ועוד אהיה. (אשים בסוגריים את סקאנק, כי הם עושים לי את אותן התחושות ואת שתיהן אני שומעת כשאני בדיכאון והן הלהקות שאני הכי אוהבת).

אבל הם מבחינתי השלמות בהתגלמותה ואני חווה להם את ההתעצבות והעצבות בחיי, במהלך השנים. 

אז סליחה על הפוסט המשתפך אבל אני פשוט אוהבת אותם ללא תנאי.

תמונות. 

שיר.

בעבר כשהיו לי מצבי רוח ודיכאונות כאלה ואחרים, לא הייתי מרבה לצאת מהבית. הייתי בעיקר מתחפרת במיטה שלי ומחכה שיעבור. אלא שהפעם המצב הוא שונה. לראשונה, מדובר באחת התקופות הגרועות בחיי ואני לא יכולה להישאר בבית.. אני מרגישה שאני נשרפת בין הקירות ואני רק מחכה לצאת מהבית (כן, אין ספק שאני צריכה לעזוב את הבית) ויוצאת כל ערב לאן שזה לא יהיה.
כך אני מוצאת את עצמי שבוע שני ברציפות נוסעת לת"א מבלי שתכננתי משהו עם מישהו וסתם יושבת על ספסל או משוטטת ברחובות. אוכלת או שותה לבד עד שלבסוף הבדידות נשברת וחברים כאלה ואחרים מארחים לי חברה.
שבוע שעבר מצאתי את עצמי בסופו של דבר אצל ידיד שלי שעות, עישנו ודיברנו על משמעות החיים כי הג'וינטים הופכים אותנו פתאום לנורא עמוקים.
אתמול ישבתי על ספסל בגן מאיר ושתיתי ואז חברים התקשרו ורצו ללכת למסיבה, אז זרמתי איתם. היה מעפן.
אני כמעט כל שבוע במסיבה, חוזרת שוב בשלוש או ארבע לפנות בבוקר. רוקדת שעות עד שהרגליים שלי כבר לא יכולות לשאת אותי.

אבל המצב הוא כזה, אני מיואשת ואין לי מוטיבציה לכלום.

התחלתי לשנוא את העבודה שלי. אני נמצאת שם שנה ושלושה חודשים והיא התחילה לשעמם אותי נורא. הכל חוזר על עצמו, הכל אותו דבר, שום דבר כבר לא מלהיב אותי. אז התחלתי לשלוח קו"ח ואף אחד לא חוזר אליי. אומנם לא הספקתי לשלוח להרבה מקומות, אבל בוא נגיד שלחתי לעשרה מקומות ולא קיבלתי ולו טלפון אחד לרפואה. אבל הבעיה העוד יותר גדולה זה שאני בת 29 ולא יודעת מה אני רוצה לעשות בכלל עם החיים שלי. אז יש לי תואר ראשון ולמדתי עוד שנה לימודי תעודה. רציתי להמשיך לתואר שני אבל אין לי ממש כוח. אני לא מעוניינת לחפש עבודה בתחום שלמדתי כי דיי ירד לי ממנו אבל אני לא יודעת גם אם מה שאני עושה עכשיו אני בכלל מעוניינת להמשיך לעסוק בו. אני עובדת כמאבחנת, בגיוס כוח אדם ואפשר להגיד שאני דיי טובה בזה.. אבל אני לא יודעת אם זה באמת מה שאני רוצה וזה באמת מה שאני רוצה לפתח. אז חברים שואלים אותי מה אני רוצה לעשות, אם יש איזה תחביב שאני רוצה לפתח למקצוע, משהו שאני אוהבת.. והתשובה היא שאין לי מושג. אני באמת ובתמים לא יודעת מה אני רוצה לעשות. אין לי שמץ. חברה שלי אולי יכולה לסדר לי עבודה כעורכת תוכן באתר כזה או אחר אבל אני לא יודעת אם גם את זה אני אוהב או אתחבר לזה. אני דקה מגיל 30 ואין לי מושג מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.. אבל הבעיה היא שאני כבר גדולה.

הבעיה הנוספת היא אתם. או יותר נכון גברים. הפסקתי לצאת לדייטים, הפסקתי לענות בטינדר או כל אפליקצית הכרויות כזו או אחרת, אני פשוט מיואשת מהמין הגברי. בין אם דייטים או קשרים כושלים שהביאו אותי לנקודה כזו בחיי שכבר אין לי כוח להשקיע בכם. הבחור האחרון שרציתי לא היה מעוניין בי ודחה אותי בצורה כזו שעד עכשיו, חודש אחרי דווקא אותו אני רוצה ולא מפסיקה לחשוב עליו. נגעלת מגברים אחרים שנוגעים בי כי זה לא הוא והוא בכלל כבר לא מעוניין. הוא לא יוצא לי מהראש לא משנה מה אני עושה.

בעיה נוספת. בשנה האחרונה עליתי 5 קילו במשקל. ולמרות שכולם אומרים לי שלא רואים עליי, אני מרגישה את זה. נכון שקצת התעצבתי בגלל שאני עושה פילטיס כבר כמעט שנה והמדריכה אומרת שהתעצבתי וזה שרירים, אבל עצם זה שעליתי במשקל מדכא אותי וגורם לי להרגיש שמנה, מכוערת ובעיקר דחויה. אני מרגישה שכבר לא מתחילים איתי או שאין מישהו שמעוניין בחברתי, גם לא 50 הודעות בטינדר או אוקיקיופד לא משפרים את ההרגשה. מה גם שלא נראה לי שבאמת משנה לגברים שם איך הבחורה נראית והם פשוט עושים "וי" לכל נקבה עם כוס.

נקודה נוספת זה הבית. אני מתה לצאת מהבית, אבל כמו עם העבודה, אני כל כך מיואשת שאין לי כוח ומוטיבציה להמשיך לחפש. בגלל זה אני יוצאת בערך כל יום ומבזבזת את הכסף שאין לי על אסקפיזם.  

זהו.
תמצאו לי מוטיבציה לחיות... זה גם יעזור.