משועממת כרונית...

זהו זה. עכשיו זה סופי. כנראה שנפלתי. ודיי בגדול. פעם עוד אמרתי ש"לי זה לא יקרה" אבל תמיד יש הפתעות בחיים. 

הפכתי להיות אחת מאותן הבנות שאני כ"כ שונאת. כזאת שרק חושבת על חבר שלה כל הזמן ותוהה למה אני לא נמצאת איתו בכל רגע נתון. אחת כזאת שכל משפט שני שיוצא לה מהפה זה עליו. ואנחנו מאותם זוגות שעדיין נראים מאוהבים וכל הסביבה נגעלת מהם. זה אנחנו.

אני מנסה להתנגד לזה אבל זה פשוט חזק ממני...

יש לי תמונה שלו בטלפון ולפעמים אני תופסת את עצמי פשוט בוהה בו. זה ממש עצוב. על גבול הפתטי. 

ואני לא מאמינה שבחודש-חודשיים הקרובים אני כמעט ולא אראה אותו בגלל התקופת מבחנים. רק מהמחשבה אני בדכאון.

טוב זהו, עד לפה דיבורים על החבר.

האמת שחוץ מזה אין לי עוד הרבה על מה לכתוב :)

אז אני אלך לי... לעשות משהו. אולי ללמוד. לא עשיתי את זה כבר הרבה זמן. לא קראתי מאמרים, לא עשיתי שיעורים, עדיין לא הגשתי עבודות.

זה קצת בעייתי האמת. אבל אני פשוט קצת עסוקה בדברים אחרים.

או שפשוט אלך לישון. מחר יהיה יום חדש.

שבוע טוב וחג פועלים שמח. 
אם אני מובטלת זה לא אומרת שאני לא צריכה לחגוג... :P 

תכנסו, מעניין פה.

האמת שרציתי לכתוב את הפוסט הזה מחר כי עליי לישון אבל הכעס והמרירות חזקים מידי, אז השינה תאלץ להמתין.

נתתי צ'אנס לסטודנטים שלומדים איתי תקשורת. באמת שנתתי. אבל כל פעם מחדש הם פשוט מעלים לי את הסעיף וגורמים לי לרצות להרוג כל אחד מהם. הסטודנטים שלומדים איתי קרמנולוגיה הם אחלה, באמת. חוץ מדעות ימניות פה ושם הם אנשים שאני מצליחה להעביר איתם את היום, אבל בימים שיש לי רק תקשורת אני יכולה לחתוך את עצמי מרוב עצבים. רמת הטיפשות והטמטום של האנשים האלה היא פשוט מדהימה בעיניי.

בהתבגרותי, כשחלמתי ללמוד קולנוע ותסריטאות זה פשוט בער בי. זו הייתה תשוקה שקמתי איתה בבוקר והלכתי לישון איתה בלילה.

הייתה לי מחברת קטנה עם שמות של במאים מכל העולם והסרטים החשובים ביותר שהם עשו רק כדי ללמוד טכניקות ולנתח את הניואנסים של כל במאי. הייתי גיקית של זה. הייתי יכולה לשבת שעות באתרי קולנוע ולקרא כל פרט לא מעניין בנושא. מגיל צעיר היה חשוב לי לראות כל קלאסיקה אפשרית ללא הבדל של שחור-לבן, צבעוני, אורך פילם, שנה או ז'אנר. זה היה חשוב לי יותר מכל דבר אחר והנושא שהכי השקעתי והתעמקתי בו.

כשהתעניינתי יותר בתסריטאות כל מה שרציתי לעשות מבוקר עד הערב זה לכתוב. הייתי כל יומיים מתחילה לכתוב סצינות לתסריט או סיפורים קצרים לצורך אימון. וכשרציתי להתעמק יותר קניתי את הספר "תסריטאות". אפילו הייתה לי תקופה ארוכה בצבא שהתחלתי לקרא מחזות רק כדי לחדד את ההבדלים בכתיבה ולשים דגש על דיאלוגים. הייתי יכולה לכתוב תיאור של תמונה באורך שני עמודים.
עם השנים אני מודה, שהתשוקה לעשות קולנוע דיי דעכה, בייחוד כשגילתי שלא אהיה וודי אלן אבל אף פעם לא הפסקתי את השלמת הפערים אחרי קלאסיקות.

ואני יושבת בכיתה, בין הבורים האלה והשאלות וההערות המגוחכות שלהם ואני רוצה לבכות. הם אף פעם לא שמעו על האזרח קיין. אני אפילו לא מדברת על לראות אותו, אבל לא לשמוע על הסרט, את השם שלו. אפילו לא מצלצל להם מוכר, כלום. אני פשוט ישבתי שם והתביישתי יחד עם המרצה (שגם הוא ד"א, לא גאון גדול. בזכות שעות באתרי סרטים בלילה אני תופסת אותו בכמה טעויות שהוא אומר על סרטים). הסרט הזה מוכתר בכל הדירוגים האפשריים (ודיי בצדק, מבלי להתחיל בניתוח פלצני) של מדרגי ומבקרי הקולנוע כסרט הכי טוב שנעשה איי פעם, ושסטודנטים לתקשורת שלומדים קולנוע אף פעם לא שמעו עליו זה פשוט מביש בעיניי.

וכשאני נזכרת בהערות שהם אמרו במהלך הצפייה בסרט אני פשוט נחרדת. 

היום צפינו בקוסם מארץ עוץ וניתחנו אותו. אני באמת כבר לא יודעת למה זה שוב הפתיע אותי שאני היחידה שצפתה בו קודם לכן.

הייתה מישהי שאשכרה ביקשה מהמרצה להעביר את השירים בסרט. זה היה פשוט עצוב.

הכיתה הזאת גורמת לי להתמוטטות עצבים. אני צריכה וואליום בסוף כל שיעור. הם גורמים לי בשאלות שלהם להשאר פעורת פה מרוב טמטום וחוסר ידע שהוא על גבול ההפקרות. זה פשוט עצוב וזה באמת מצער אותי.
אני ממש לא רוצה שכולם יהיו אובססיביים כמוני, אבל ידע מינמלי. מה ביקשתי.  

ועכשיו אני אלך לישון עצבנית....

אני שונאת עבודות לחופש. אני צריכה לעשות עבודה בקרימינולוגיה ושיעורים בסטטיסטיקה ואני עושה הכל כדי לא לעשות אותם. 

אני מסדרת את הmp שלי, מוסיפה שירים, מוחקת שירים.

בולשת אחרי אנשים בפייסבוק, מרפרשת כל כמה דקות לראות אם למישהו יותר משעמם ממני. רק 26 אנשים מחוברים... כנראה שכולם עושים משהו בחג הזה. אני מתחילה עם חברה שלי בשיחה, למרות שלא ממש בא לי לדבר עם מישהו.

סידרתי את השולחן של המחשב מערימות דפים ואינסוף כבלים וusb שהיו עליו.

שלחתי סמסים לבחור הטוב. הוא עדיין לא ענה... מעניין מה הוא עושה.

שמעתי את הדיסק החדש והמדהים של ברי סחרוף שמעציב אותי מאוד וגורר אותי חזרה לתקופות פחות משמחות.

בדקתי מיילים פעמיים למרות שאף אחד לא שלח לי כלום ב-24 שעות האחרונות.

השקפתי החוצה מבעד לתריסים ובהיתי ברחוב עד שהגפתי אותם ולא הפסקתי לחשוב על עוד דברים שאני יכולה לעשות מלבד העבודה הזאת שעליי לכתוב בה רק 5 דפים. פאקינג 5 דפים !! אבל החמישה דפים האלה עולים לי בבריאות. אני צריכה לכתוב עבודה קצרה על המתות חסד וכל מה שבא לי לעשות זה לבצע בעצמי המתת חסד, רק כדי לא לכתוב אותה. 

הייתי מזריקה לעצמי מנת ייתר של משהו. אני מתלבטת בין אינסולין להרואין. האפקט של שניהם דיי דומה ומידי. קצת קצף מהפה ופרפורים. לא משהו מאוד מלכלך. וזה אפילו לא יחשב כהתאבדות כי אני אכתוב מכתב ארוך שיסביר את מעשיי, ולפי המאמרים שקראתי זו הריגה הנובעת מחסד שעושים עם החולה. אז אני רק עושה עימי חסד כדי לא לעשות את העבודה הזאת... מה גם שהיא עושה אותי חולה. 

אולי אני אלך לקרא פרק בספק שהתחלתי אתמול. משהו קצר. פרק אחד או שניים. אולי בעצם אני אגמור את כל הספר. הוא לא כ"כ ארוך. רק 200 ומשהו עמודים. כן, אולי אני אקרא.

אני אעשה הכל כדי לא לעשות את העבודה הזאת.

הבחור הטוב רצה שאבוא לישון אצלו היום ואולי נראה סרט, ואני אמרתי לו שאני צריכה לעשות את העבודה הזאת.

מממ... התחלתי לעשות אותה, כתבתי חצי עמוד. זאת אומרת שנשארו לי עוד ארבע וחצי עמודים. אבל אז אמא קראה לאכול צהריים ושחזרתי הכל נתקע והייתי צריכה לעשות ריסטרט למחשב ועכשיו אני אפילו לא זוכרת איפה שמרתי אותה. 

טוב, מצאתי אותה. אוף.. זה אומר שאני צריכה להמשיך לעשות אותה. :/

אולי אני אשלם למישהו לעשות לי אותה... מישהו מעוניין ???