משועממת כרונית...

האמת שיש לי לא מעט דברים לספר, אבל בשל המעורבים בדבר אני קצת אחכה עם התוכן שלי לפעם אחרת...

ובינתיים אפרסם את הבלוג המצחיק, השנון, האינטלגנטי והמבריק של חברים שלי:  World Of Content

בלוג שלידו כל הבלוגים האחרים נראים כמו של ילדות בנות 13 שכותבות על פרו-אנה, בעלות נטיות אובדניות שאף אחד לא באמת מאמין לזה, רק כי לא קנו להן כרטיס להופעה של ג'סטין ביבר והן חותכות את השם שלו על היד שלהן רק כדי להעלות את זה ליו-טיוב ולהראות לכל העולם כדי שיעשו להן לייק וקישור לפייסבוק !
אהההה רגע, זה בעצם באמת כל הבלוגים שיש בישרא... אז לא משנה.

אז תכנסו לקישור !

שפחתכם.

אתם מכירים את הימים העמוסים האלה שכשמגיע סוף היום אתם לא בטוחים אם הבוקר היה היום בבוקר או לפני כמה ימים ?

אתמול היה לי אחד כזה... היום שהתחיל במכללה לא מעניין אף אחד, אבל במהלכו המרצה לקולנוע הודיע שיש הקרנה בסינמטק ת"א בארבע אחר"צ (עד פאקינג תשע!!) של סטודנטים שנה ג' וסרטי הגמר שלהם ואם אנחנו רוצים עוד 5 נקודות לציון כדאי לנו לבוא ולהגיש דו"ח על אחד הסרטים.

כמה נחמד מצידו...

אז אחרי יום קצר בלימודים וחצי שעה בבית נסעתי לסינמטק והגעתי באיחור קל אך אופנתי שבכל זאת הקנה לי חצי שעה של המתנה עד שהבוגרים יועילו בטובם להתחיל עם הקרנת הסרטים, כשבינתיים שתיתי לי מהכיבוד הקולינרי שהיה במקום- ציאניד סגול בחסות סופר-דרינק.

הסרטים היו משעעמים, שלא יהיה לכם ספק בכלל. היה משעמם ורוב הזמן סמסתי לבחור הטוב שאיתו הייתי צריכה להיפגש מאוחר יותר לסושי כהזדהות עם יפן. בין לבין הפרעתי לחברה שלי בהערות ציניות ומרושעות על איכות הסרטים (שדווקא חלק מהם היה לא רע) שהזכירו לי את ימי תקשורת העליזים מהתיכון. בשש וחצי הייתה הפסקה ובה שוב זכינו לכיבוד ושתייה איכותית בשלל צבעי סופר-דרינק...

כמו כל נקבה אחרי שעתיים וחצי של בהייה נאלצתי להתפנות אך בשל תור ארוך שהשתרך בשירותי הבנות מחוץ לכניסה הלכתי לי לשרותי הגברים בהם זכיתי להערות סקסיסטיות ועדינות על מיני ופריצותי. אחרי שעשיתי את מה שעשיתי והתכוונתי ללכת ניגש אליי אחד הגברים שהיו בשירותים כשנכנסתי והתפעל מאומץ ליבי (?!) ואמר שוודאי הסרט שלי יהיה חתרני ואמיץ ממש כמוני (?!?). אחרי סמול טוק הזוי שמחתי ללכת משם ולפגוש את הבחור הטוב.

למעשה קבענו להפגש בשמונה אחרי שיסיים את עבודתו. כך שנאלצתי לשרוף שעה וחצי בדרך זו או אחרת.

אחרי שליוותי את חברה שלי והמתנתי איתה לאוטובוס (לא מטוּב ליבי אלא משום שהיה לי הרבה מאוד זמן לשרוף), חזרתי לכיוון אבן גבירול.

יש לי מן בעיה כזאת כשאני הולכת לבד בת"א וזה קורה לי כמעט בכל הזדמנות, כשאני הולכת לבד תמיד פונים אליי אנשים מוזרים ומתחילים איתי בשיחה. זה נשמע הזוי, אבל זה קורה לי בכל פעם ותמיד השאלות הן בנליות על... אהבה (דרך מטופשת להתחיל עם בנות).

אז אתמול עצרו אותי שני בחורים ושאלו אותי אם אני מאמינה באהבה וירטואלית כזו שפוגשים בפייסבוק, ואחרי כמה דקות שדיי יבשתי אותם ולא היה לי כוח לגלות מה מצפה לי בהמשך השיחה המשכתי בדרכי. כבר שרפתי חצי שעה...

את השעה הבאה העברתי עד לבואו של הבחור הטוב כשאני יושבת לבד בפאב על הבר מדברת עם הברמן, עם גבר כבן 50 שישב לידי ושרה יחד עם הברמן את השירים שהתנגנו ברקע. זו פעם שנייה שאני עושה את זה החודש וזה מתחיל למצוא חן בעייני.

אף אחד לא מזיין לי את השכל, אני מקשיבה למוזיקה וכשמתחשק לי לדבר עם מישהו אני מדברת עם הברמן. קצת פתטי ובודד... אבל מזמן שלא נהנתי כך מבירה. אחרי כמעט שעה הגיעה הבחור הטוב ואחרי הבירה סוף סוף אמרתי לו (שוב) מה אני מרגישה.

התחלתי לגמגם על רגשות ובלבול מרגשות ושאני מעדיפה שאת הקטע הפיזי שהתחיל בינינו נעצור כי זה רק מבלבל אותי עוד יותר.

בהתחלה שמחתי לגלות כשהוא אמר שהוא מרגיש בדיוק כמוני רק שהוא לא יכול להתחייב כרגע ולהיות עם מישהי בזוגיות... ואז שוב התעצבתי..

אני פשוט לא מבינה אם הוא אוהב אותי למה הוא לא רוצה להיות איתי...

אחרי שהלכנו מהפאב אכלנו סושי ואז הערב המשיך לא כמו הערבים הנעימים שבד"כ יש לנו, אל שהפעם האווירה התעכרה והיה לי מוזר לדבר איתו.

מקווה שזה יעבור בקרוב.

והיום בערב שוב- בירה. וגם מחר... וגם בשני... אומרים שזו מצווה לשתות, אני אומרת שזו תחילתה של ידידות מופלאה.

שפחתכם.

חודש היומולדת ממשיך לתת את אותותיו.

אני חושבת שהבנתי את זה לפני מספר דקות כשעמדתי בסלון ושתיתי ערק מספר פעמים, ישירות מהבקבוק אחרי ששוב היו לי דמעות בעיניים.

אני לא יכולה לתאר לאנשים את האהבה שלי לערק. כשאני מזמינה צ'ייסר ערק בפאב הברמן מסתכל עליי בצורה מוזרה ושואל אם זה בשבילי. זה קרה לי שוב אתמול בפעם ההפסקתי לספור. ההרגשה שזה מעביר לי בגוף טובה יותר מכל ג'וינט שעשנתי ונותן בי את התחושה הכי טובה שניתן לתאר ורק להרוס במילים.

השבוע בקורס שימוש לרעה בסמים ובאלכוהול (כן, יש לי קורס כזה בקרימנולוגיה. ואני רואה סתירה מופלאה במשפט) המרצה ביקשה לעשות איתנו תרגיל ולערוך לנו גמילה בת שבועיים. היא ביקשה מכל המעשנים להרים את היד ואמרה שהחל מהיום הם מעשנים עד חמש סיגריות ליום, אח"כ היא עברה למכורים לקפה, לקולה וכשהיא שאלה מי שותה מעל פעמיים-שלוש אלכוהול בשבוע- אני היחידה שהרמתי את היד בכיתה. הסתכלתי סביבי ואף יד לא הייתה באוויר חוץ משלי. זה היה עצוב.

כמובן שאני לא לוקחת חלק בתרגיל המעוות הזה ורק אתמול הלכתי להשתכר עם הבחור הטוב וחזרתי מדדה הבייתה.

אני מתחילה שוב לתהות בקשר לבחור הטוב. ברור לי לגמרי שלעולם לא נהייה ביחד בגלל שיצאתי עם חבר שלו, אבל היחסים בינינו שוב חזרו לבלבל אותי ולגרום לי לתהיות אינסופיות.

אנחנו מדברים כל יום, בין אם זה בטלפון, בסמסים, פייסבוק או כל דרך תקשורת אחרת וכשאנחנו מדברים השיחות שלנו הן לא פחות משעות. לפעמיים מעט שעות (שעה-שעתיים) לפעמים יותר. אנחנו נפגשים כל שבוע, רק בשבוע האחרון נפגשנו שלוש פעמים. ביומולדת שלו בשבוע שעבר, שוב שכבנו ואתמול שיצאנו התנשקנו מידי פעם. ואנחנו עדיין רק ידידים שרק מידי פעם מספקים אחד את השני.

אם עובר יום שאנחנו לא מדברים (וזה כמעט אף פעם לא קורה) אני לא מפסיקה לחשוב על זה ועל כמה שזה מפריע לי ואז אני מתחילה לחשוב אם אנחנו לא זוג אז למה זה מפריע לי ואז אני מכריחה את עצמי לא להתקשר אליו או לשלוח סמס. אני ממש עוברת סוג של גמילה כדי לא לדבר איתו.

אבל אז הוא שולח הודעה ואומר שלא דיברנו ושואל מה שלומי ואיך היה היום שלי... ואז אני נרגעת.

הוא מצחיק אותי, הוא לא משעמם אותי, אני יכולה להקשיב לו שעות מדבר על העבודה שלו ואני לא מבינה כלום במה שהוא עושה, אין לנו הרבה תחומי עניין משותפים אבל זה אף פעם לא הפריע לנו. הוא יודע בדיוק על מה אני חושבת או מרגישה מבלי שאצטרך להגיד לו והוא מתאר את זה יותר טוב ממני ותמיד במדיוק.

לפני יומיים הוצגה בפני השאלה אם אני רוצה אותו ולא הייתה לי תשובה חד משמעית לגביי. לגביו אני יודעת שהוא פשוט לא רוצה קשר כרגע. אבל המחשבה שהוא לא רוצה קשר איתי פשוט גורמת לי לבעתה.

שפחתכם.