משועממת כרונית...

את הערב שלי העברתי בשיחה ארוכה כבת שעתיים עם... המרצה שלי.

כן זה מעוות ומוזר לגמרי אבל הוא כבר לא המרצה שלי. סיימתי איתו את הקורס בסמסטר הזה והיום היה המבחן ושלחתי לו הודעה בפייסבוק והתחלנו לדבר ומפה לשם השיחה גלשה לה. ולפני ששמתי לב עברו להן שעתיים. הוא אחד האנשים היותר מעניינים שיצא לי לדבר איתם ויש לנו לא מעט נוספים משותפים (זה המרצה שהייתי נוסעת איתו ועם עוד כמה בנות חזרה לפ"ת) וכייף לי לדבר איתו, ואנחנו מדברים על הכל... אבל פתאום במהלך השיחה הוא הזכיר את זה שאין לו כוח לבדוק את המבחנים של היום ולהתלונן על המבחן שלו לדוקטורט ולדבר על הסטודנטים ופתאום זה חזר להיות מוזר נורא. ואז הוא שיתף אותי בכל מיני דברים, ומצד אחד כייף לי נורא לדבר איתו ומצד שני אני חושבת לעצמי פאק זה המרצה שלי אני לא אמורה לדעת את הדברים האלה עליו !
כוסעמק. זה לא שאני רוצה איתו משהו, אני אפילו לא נמשכת אליו... אבל אני לא יכולה להפסיק לדבר איתו ומשום מה זה ממש מפריע לי. כאילו אני עוברת על החוק או משהו ...
אווף.

אני עצבנית בטירוף. ויותר משאני עצבנית על האדם הספציפי שאליו אני מתכוונת, אני עצבנית עלי!
לחבר טוב שלי היה אתמול יומולדת (מזל טוב) ויש לו חבר שהוא כל הזמן מעליב אותי. אז אתמול כרגיל קבלתי את ההשפלה הרגילה שלי ממנו. וקמתי הבוקר עצבנית, מרירה וקצת עצובה על זה ששוב נאלצתי לסבול את זה... ואני לא חושבת שאני בנאדם שנעלב בקלות אבל הדברים שהוא אומר לי חודרים אלי מתחת לעור. לא אמרו לי כאלה דברים מאז גיל 9.

לכאורה, זה אכן מצב אידיוטי ומפגר ושנינו עברנו את כיתה ג'. אבל פשוט בכל הזדמנות הבנאדם מעליב אותי, עוקץ אותי, יורד עלי ומה לא. פעם אחת ישבנו כמה אנשים בפאב ואחרי הדברים שהוא אמר לי קמתי והלכתי הבייתה עם דמעות בעיניים. הוא יודע שזה פוגע בי ודברנו על זה לא מעט ולא פעם אחת אחרי שנפגשנו הוא שלח לי הודעת התנצלות בפייסבוק על ההתנהגות שלו. אבל אני לא מבינה למה זה צריך להגיע בכלל למצב הזה מלכתחילה...

הוא כל פעם מעיר לי על זה ששכבתי עם שניים מהחברים שלו ויורד עלי על זה. בהתחלתי חשבתי שהבחור אולי מחבב אותי בדרך מעוותת ומפריע לו שהייתי איתם, וכמו שבכיתה ג' מושכים לבנות בצמה במקום להגיד לי מה הוא מרגיש אז במקרה שלו הוא צוחק עלי ולועג לי. ואפילו שאלתי אותו אם הוא מרגיש אלי משהו וזו הסיבה שהוא ככה מתנהג אלי אבל הוא הכחיש בתוקף. ואז אולי כדי להוכיח לי שלא הוא התחיל להעיר לי על המראה החיצוני שלי, אם זה מתי שהסתפרתי אז זה היה על התספורת ואח"כ על מבנה הגוף שלי ועל זה שאני שמנה. זה פשוט לא מפסיק. אני מרגישה בגן...

ושלא תבינו אותי לא נכון, אני באמת מחבבת את האיש בדרכו שלו, הוא איטנלגנט ואני יכולה לדבר איתו והיו לנו שיחות ארוכות אבל אי אפשר לדעת פתאום למה לצפות ממנו ומתי הוא יעליב אותי בפעם הבאה.

ופשוט נמאס לי מכל הסיטואציה הזו ושאני מעמידה בה את הידיד שלי שמעיר לו על זה ואז אני מרגישה כמו ילדה מפגרת שצריכים שיעזרו לה להתמודד עם הבריון שמציק לה.

זה מצב כל כך מטומטם... פעם אחת הוא אפילו גרם לי להמנע מלצאת עם ידיד שלי רק מתוך ידיעה שגם הוא יהיה שם.

פשוט נמאס לי. ואנחנו באמת שכבר לא נפגשים אלא רק בנסיבות כאלה כמו ימי הולדת כי פשוט אני לא יכולה להיות בסביבתו, ואף פעם אני לא יודעת אם אז הוא יהיה נחמד אלי או לא.

זהו, הוצאתי את העצבים. בערך.

תודה

אני מתוסכלת. ולא, דווקא לא מהלימודים. עדיין לא קבלתי ציון בשום מקצוע כך שאני לא יודעת אם עליי להיות מתוסכלת מזה או לא.

אני מתוסכלת ממשהו אחר.

מכל הדברים שאני עושה בכדי לא ללמוד יוצא לי לחפור דיי הרבה בmako ולקרא על כל מיני דברים שביום-יום אילולא היו לי מבחנים לא הייתי טורחת לקרא. אבל בשעות הקשות שכבר הישבן כואב אני מחפשת כל נושא אידיוטי באיטרנט כדי לא ללמוד.

וכך קראתי באחת הכתבות במקו שבתקופת המבחנים לנשים אין חשק מיני ולגברים יש חשק מיני מוגבר.

ואצלי זה ההפך !!! אני מתוסכלת מינית ועבר "רק" חודש מהפעם האחרונה. האמת שזה אידיוטי כי אני יכולה בשיחת טלפון אחת של פחות מדקה לסדר לעצמי משהו ואני לא עושה את זה.

והסיבה שאני לא עושה את זה כי... קצת עצוב להגיד, היא בגלל הבחור הקודם שיצאתי איתו.

כן אני מודה, הוא אחד הטובים שהיו לי אם לא ה-. :)

ואני לא מפסיקה לחשוב עליו בצורה הזאת. ולמעשה כשהוא אמר לי שהוא מעדיף שלא נצא יותר, אחת הסיבות שהצטערתי עליה (אם לא ה-) זה שיותר לא נזדיין.

ועכשיו אני מתוסכלת מינית. אני מוצאת את עצמי בזמן למידה למבחן משעשעת את עצמי במקום ללמוד. ולאחרונה חבר טוב שלי הכיר לי את 4chan, ואני מוצאת את עצמי כאחרון המתבגרים בני ה-14, בוהה בתמונות פורנו ועוד מהסוג הרע.

טוב, אין ברירה.
עליי לחזור ללמוד לדיני עונשין.

ולא, זה לא קוד ללכת לענג את עצמי.. זה באמת ללכת ללמוד :/

היו שלום,

שפחתכם.