משועממת כרונית...

בגיל 14 התחלתי להעריץ להקה מסוימת. אני לא זוכרת מה השיר שגרם לי לאהוב אותם כל כך אבל סביר להניח שהוא היה עצוב כי אז הייתי מאוד עצובה. ולא שהיום זה שונה, גם היום אני עצובה והם עדיין יודעים לכתוב את השירים הכי עצובים שאפשר לכתוב.

בשנת 2001, כשהייתי בת 15 (פאק, אני זקנה!) יצא האלבום הרביעי שלהם והאקס דאז של אחותי קנה לי אותו ליום הולדת. אני חושבת שמרוב הפעמים ששמעתי אותו במערכת הסטריאו הקטנה שלי (פאק.. אני זקנה), יש כל כך הרבה שריטות על הדיסק שכבר אי אפשר לשמוע אותו יותר. חזרתי עליו בריפיט, על ריפיט... מדפדפת בחוברת הקטנה וקוראת את המילים כאילו היה זה התנך שלי. המממ בעצם לא כאילו.

שורות כמו- כבר כמה לילות / עומד מול המראה / דמעה נוזלת / על פנים בלי הבעה / זה לא מרגיש כלום. פשוט עיצבו לי את גיל ההתבגרות שלי.
או מילים כמו: את הכי יפה כשאת שיכורה / לא מבדילה בין טוב לרע / גם היופי לא / את הכי אבודה כשאת יודעת מה את רוצה / גם אני כזה / גם אני הלכתי למדבר / להרוג את השטן / וחזרנו יחד חברים. איזו קלישאה... השיר הזה פשוט נכתב עליי. כל שיר שלהם אני מרגישה שהוא פשוט נכתב עליי. 

וככה עברו להם השנים, והשלמתי את כל האלבומים, אלו שלפניהם ואלו שאחריהם. וכמו גרופית אמיתית שנאתי את הלהיטים והתאהבתי בשירים שהתגלו להם בכל אלבום. והשירה, פאק השירה. יש שיגידו שיש לו קול של צפרדע ואני נוטה להסכים איתם לפעמים. אבל הקול שלו חותך לי את הוורידים והצעקות והאנחות שלו מרסקות אותי כל פעם מחדש. 

כשהייתי עצובה ורציתי שיכאב לי במקומות אחרים בגוף הייתי מזמזמת לי שורה מאחד השירים האהובים עליי- "אני ממשיך ללכת הבטון אוהב אותי". כדי שלפחות משהו ימשיך לאהוב אותי, רק כדי להישאר עם הראש בעננים. בכלל, השורה: "הראש למטה מחשבות בעננים"- אני חושבת שהיא התנגנה לי בריפיט בראש כל תקופת התיכון: מפלס דרכי דרך מיטות חולות / דורך על הזיכרונות / לא משאיר עקבות / רק תהיות / משותק מתמיד האש בפנים / מסתובב ברחובות חצי מוארים / הראש למטה מחשבות בעננים / מחפש את הדרך אלי / מחפש את הדרך אלייך. שלמות.

כבר הפסקתי לספור את כמות הפעמים שראיתי אותם בהופעה. הופעה אינטימית, הופעה רוק, הופעה עם 40 נגנים, הופעה בסגנון אירי, הופעות בחינם והופעות שעלו הרבה. איפה שהם רק הופיעו (בתל אביב רבתי, בכל זאת.. קשה לעזוב את מדינת תל אביב) אני הלכתי.

ואתמול ראיתי אותם בפעם המי-יודע-כמה. וכאבה לי הבטן מרוב התרגשות כאילו זו הייתה ההופעה הראשונה שלהם שאני רואה. וכשהם עלו על הבמה התחלתי לבכות כאילו זו הפעם הראשונה. בעצם בכיתי כמעט בכל שיר. כל שיר שלהם מזכיר לי עצוב גדול אחר, דיכאון ארוך ודיכאון קצר, פרידה מבן זוג או פרידה מחבר קרוב. כל מילה שלהם חודרת לי לעצמות ומרסקת אותם. באיזשהו שלב אחותי שאלה אותי אם אני בסדר והניחה לי יד על הכתף.. כי כבר הרבה זמן היא לא ראתה אותי בוכה ככה. גם מהתרגשות ועוד יותר, מעצב גדול (ראו פוסט קודם).

ואתמול ההופעה שלהם הייתה שיא השלמות. המוזיקה שלהם בעיניי זה הדבר הכי נפלא שיש והמילים, הוו המילים. הייתי רוצה לעשות אהבה עם המילים שלהם. הם היו פשוט אורגזמה על חושית לאוזן ולנפש שלי. יותר טוב מכל ג'וינט טהור ונקי שאני איי פעם אעשן. 

אין שום הופעה שראיתי שתשתווה לעוצמת הרגשות שהיו לי בה. לא משנה כמה אראה את ברי, ריהאנה, רובי, מדונה, פול, גאנז, ביונסה, פרודיגי, היהודים, פו פייטרס ועוד מלא שמות וניים דרופינג שאני יכולה לעשות כאן להופעות שראיתי, הייתי ועוד אהיה. (אשים בסוגריים את סקאנק, כי הם עושים לי את אותן התחושות ואת שתיהן אני שומעת כשאני בדיכאון והן הלהקות שאני הכי אוהבת).

אבל הם מבחינתי השלמות בהתגלמותה ואני חווה להם את ההתעצבות והעצבות בחיי, במהלך השנים. 

אז סליחה על הפוסט המשתפך אבל אני פשוט אוהבת אותם ללא תנאי.

תמונות. 

שיר.