משועממת כרונית...

בעבר כשהיו לי מצבי רוח ודיכאונות כאלה ואחרים, לא הייתי מרבה לצאת מהבית. הייתי בעיקר מתחפרת במיטה שלי ומחכה שיעבור. אלא שהפעם המצב הוא שונה. לראשונה, מדובר באחת התקופות הגרועות בחיי ואני לא יכולה להישאר בבית.. אני מרגישה שאני נשרפת בין הקירות ואני רק מחכה לצאת מהבית (כן, אין ספק שאני צריכה לעזוב את הבית) ויוצאת כל ערב לאן שזה לא יהיה.
כך אני מוצאת את עצמי שבוע שני ברציפות נוסעת לת"א מבלי שתכננתי משהו עם מישהו וסתם יושבת על ספסל או משוטטת ברחובות. אוכלת או שותה לבד עד שלבסוף הבדידות נשברת וחברים כאלה ואחרים מארחים לי חברה.
שבוע שעבר מצאתי את עצמי בסופו של דבר אצל ידיד שלי שעות, עישנו ודיברנו על משמעות החיים כי הג'וינטים הופכים אותנו פתאום לנורא עמוקים.
אתמול ישבתי על ספסל בגן מאיר ושתיתי ואז חברים התקשרו ורצו ללכת למסיבה, אז זרמתי איתם. היה מעפן.
אני כמעט כל שבוע במסיבה, חוזרת שוב בשלוש או ארבע לפנות בבוקר. רוקדת שעות עד שהרגליים שלי כבר לא יכולות לשאת אותי.

אבל המצב הוא כזה, אני מיואשת ואין לי מוטיבציה לכלום.

התחלתי לשנוא את העבודה שלי. אני נמצאת שם שנה ושלושה חודשים והיא התחילה לשעמם אותי נורא. הכל חוזר על עצמו, הכל אותו דבר, שום דבר כבר לא מלהיב אותי. אז התחלתי לשלוח קו"ח ואף אחד לא חוזר אליי. אומנם לא הספקתי לשלוח להרבה מקומות, אבל בוא נגיד שלחתי לעשרה מקומות ולא קיבלתי ולו טלפון אחד לרפואה. אבל הבעיה העוד יותר גדולה זה שאני בת 29 ולא יודעת מה אני רוצה לעשות בכלל עם החיים שלי. אז יש לי תואר ראשון ולמדתי עוד שנה לימודי תעודה. רציתי להמשיך לתואר שני אבל אין לי ממש כוח. אני לא מעוניינת לחפש עבודה בתחום שלמדתי כי דיי ירד לי ממנו אבל אני לא יודעת גם אם מה שאני עושה עכשיו אני בכלל מעוניינת להמשיך לעסוק בו. אני עובדת כמאבחנת, בגיוס כוח אדם ואפשר להגיד שאני דיי טובה בזה.. אבל אני לא יודעת אם זה באמת מה שאני רוצה וזה באמת מה שאני רוצה לפתח. אז חברים שואלים אותי מה אני רוצה לעשות, אם יש איזה תחביב שאני רוצה לפתח למקצוע, משהו שאני אוהבת.. והתשובה היא שאין לי מושג. אני באמת ובתמים לא יודעת מה אני רוצה לעשות. אין לי שמץ. חברה שלי אולי יכולה לסדר לי עבודה כעורכת תוכן באתר כזה או אחר אבל אני לא יודעת אם גם את זה אני אוהב או אתחבר לזה. אני דקה מגיל 30 ואין לי מושג מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.. אבל הבעיה היא שאני כבר גדולה.

הבעיה הנוספת היא אתם. או יותר נכון גברים. הפסקתי לצאת לדייטים, הפסקתי לענות בטינדר או כל אפליקצית הכרויות כזו או אחרת, אני פשוט מיואשת מהמין הגברי. בין אם דייטים או קשרים כושלים שהביאו אותי לנקודה כזו בחיי שכבר אין לי כוח להשקיע בכם. הבחור האחרון שרציתי לא היה מעוניין בי ודחה אותי בצורה כזו שעד עכשיו, חודש אחרי דווקא אותו אני רוצה ולא מפסיקה לחשוב עליו. נגעלת מגברים אחרים שנוגעים בי כי זה לא הוא והוא בכלל כבר לא מעוניין. הוא לא יוצא לי מהראש לא משנה מה אני עושה.

בעיה נוספת. בשנה האחרונה עליתי 5 קילו במשקל. ולמרות שכולם אומרים לי שלא רואים עליי, אני מרגישה את זה. נכון שקצת התעצבתי בגלל שאני עושה פילטיס כבר כמעט שנה והמדריכה אומרת שהתעצבתי וזה שרירים, אבל עצם זה שעליתי במשקל מדכא אותי וגורם לי להרגיש שמנה, מכוערת ובעיקר דחויה. אני מרגישה שכבר לא מתחילים איתי או שאין מישהו שמעוניין בחברתי, גם לא 50 הודעות בטינדר או אוקיקיופד לא משפרים את ההרגשה. מה גם שלא נראה לי שבאמת משנה לגברים שם איך הבחורה נראית והם פשוט עושים "וי" לכל נקבה עם כוס.

נקודה נוספת זה הבית. אני מתה לצאת מהבית, אבל כמו עם העבודה, אני כל כך מיואשת שאין לי כוח ומוטיבציה להמשיך לחפש. בגלל זה אני יוצאת בערך כל יום ומבזבזת את הכסף שאין לי על אסקפיזם.  

זהו.
תמצאו לי מוטיבציה לחיות... זה גם יעזור.