משועממת כרונית...

לאחרונה אני ובן זוגי דנו בסוגיה של לעבור לגור יחד. אומנם אנחנו עדיין לא שם, אבל הנושא עלה על הפרק מספר פעמיים...
תהינו איך זה לסבול אחד את השני יותר מ-24 שעות ברצף, איך נסתדר, איך נתפעל בית.. אבל יותר מכל הדבר גרם לי לתהות ביני לבין עצמי על בעיה חמורה בה הדור שלי נמצא בה.
גם אני וגם בן זוגי עדיין גרים כל אחד בבית הוריו, אני בת 27 והוא בן 31. אומנם להורים שלנו יש בתים פרטיים ולשנינו יש פרטיות מוחלטת ולבן זוגי יש יחידת דיור נפרדת מהוריו אבל בשורה התחתונה, שנינו עדיין גרים בבית. גם אחי אגב, עזב את הבית בתחילת שנות השלושים לחייו ואחותי בסוף שנות העשרים.

אבל זה לא רק אנחנו. רוב חבריי, בערך כ-80% מהם אם לדייק.. צעירים בסוף שנות העשרים לחייהם עדיין גרים עם ההורים ולא עושים שום כוונה של יציאה בקרוב. לרובם יש מה שנקרא- "יחידת דיור" בבית ההורים וגם לאלה שלא, הם לא ממש ממהרים לעזוב את הקן.
מרוב שאנחנו לא ממהרים לעזוב אנחנו נשארים תקועים בבית ההורים עד סוף שנות העשרים, תחילת השלושים ובכלל לא מראים כוונות לעזוב בקרוב.
משהו התקלקל בדור הדפוק שלנו שלא ממהר לצאת החוצה ולהתחיל להיות עצמאיים. לשם השוואה, אני רואה את בני דודים שלי שכעת הם בני ארבעים ובסוף שנות השלושים שלהם והם עזבו את הבית מיד עם השחרור הצבאי. אומנם אז המחיה והדיור היו הרבה יותר זולים, אבל הם לא יכלו להשאר עוד דקה אחת בבית. ולא שהיה להם רע, כך זה פשוט היה נהוג.
אנחנו פשוט מורחים את הזמן, אוהבים את הנוחות שלנו, את הכביסה המסודרת בזמן והאוכל הנגיש במקרר.
ואני לא יודעת מה לגבי חבריי אבל אני באופן אישי עדיין קצת מפחדת לעזוב, בין אם זה בשל ביטחון כלכלי או פשוט ביטחון כללי. וזה לא שההורים שלי לא רומזים כי הם רומזים כל הזמן, רמיזות קטנות כאלה... או עקיצות יותר נכון, שאמא שלי תמיד אומרת לי שלפי ההתנהלות שלי כיום לא אוכל לגור לבד. הבעיה היא שהמשפטים האלה עושים פעולה הפוכה. אני לא יודעת אם המשפטים האלה נאמרים בשל היותה פולניה או בשל היותי בת זקונים, אבל הם גורמים לי לחוסר ביטחון ולמחשבה שבאמת לא אוכל לגור לבד. כך שמצד אחד היא רומזת שאצא מהבית ומצד שני היא רומזת שלא אוכל להסתדר בלעדיהם.
פולניה.

בינתיים אני בבית, מטפסת על הקירות. מצד אחד מתה לעזוב, מצד שני אין לי כסף.
וכל מה שנותר לי לעשות זה רק להתמרמר על זה פה :)