משועממת כרונית...

שבוע שני ללימודים ואני על סף קריסה. אני בדכאון, אני בוכה, אני לא רוצה לראות אף אחד.
אמרו ששנה שלישית היא הקלה ביותר, אז אמרו. אני לומדת ארבעה ימים בשבוע, עובדת ארבעה ימים בשבוע- תעשו אתם את החשבון.
יש לי כבר להגיש שתי עבודות ואני צריכה להתחיל לעבוד על השני סמנריונים שלי ולהגיש ניתוח מאמר באנגלית של 14 עמודים לעוד שבוע.
אז אמרו.
מעולם לא התמרמרתי בבלוג על הלימודים שלי, אפילו לא פוסט אחד. אני אוהבת אותם ונהנית מהם. אבל יש גבול למה שאדם קטן יכול להכיל.
אין לי שעות שינה, כשאני לא לומדת אני עובדת וגופי קורס מצוואר תפוס וכאבי שרירים.
אני מאוד מקווה שאשרוד את השנה הזאת כי חבל שאכנס לסטטיסטיקה של "מועדון 27"... ואני אפילו לא יודעת לנגן.  
זה גורם לי להיות עצובה ולבכות הרבה מייאוש.
אנשים זרים וחברים פונים אלי ושואלים אם הכל בסדר ומה קרה, אני אומרת שהכל בסדר והולכת לבכות בצד...
ובנוסף לכל הבאסה איבדתי היום את הרב קו השנתי שלי שבו 2400 ש"ח. :/

הכל- באסה.