האמת שרציתי לכתוב את הפוסט הזה מחר כי עליי לישון אבל הכעס והמרירות חזקים מידי, אז השינה תאלץ להמתין.
נתתי צ'אנס לסטודנטים שלומדים איתי תקשורת. באמת שנתתי. אבל כל פעם מחדש הם פשוט מעלים לי את הסעיף וגורמים לי לרצות להרוג כל אחד מהם. הסטודנטים שלומדים איתי קרמנולוגיה הם אחלה, באמת. חוץ מדעות ימניות פה ושם הם אנשים שאני מצליחה להעביר איתם את היום, אבל בימים שיש לי רק תקשורת אני יכולה לחתוך את עצמי מרוב עצבים. רמת הטיפשות והטמטום של האנשים האלה היא פשוט מדהימה בעיניי.
בהתבגרותי, כשחלמתי ללמוד קולנוע ותסריטאות זה פשוט בער בי. זו הייתה תשוקה שקמתי איתה בבוקר והלכתי לישון איתה בלילה.
הייתה לי מחברת קטנה עם שמות של במאים מכל העולם והסרטים החשובים ביותר שהם עשו רק כדי ללמוד טכניקות ולנתח את הניואנסים של כל במאי. הייתי גיקית של זה. הייתי יכולה לשבת שעות באתרי קולנוע ולקרא כל פרט לא מעניין בנושא. מגיל צעיר היה חשוב לי לראות כל קלאסיקה אפשרית ללא הבדל של שחור-לבן, צבעוני, אורך פילם, שנה או ז'אנר. זה היה חשוב לי יותר מכל דבר אחר והנושא שהכי השקעתי והתעמקתי בו.
כשהתעניינתי יותר בתסריטאות כל מה שרציתי לעשות מבוקר עד הערב זה לכתוב. הייתי כל יומיים מתחילה לכתוב סצינות לתסריט או סיפורים קצרים לצורך אימון. וכשרציתי להתעמק יותר קניתי את הספר "תסריטאות". אפילו הייתה לי תקופה ארוכה בצבא שהתחלתי לקרא מחזות רק כדי לחדד את ההבדלים בכתיבה ולשים דגש על דיאלוגים. הייתי יכולה לכתוב תיאור של תמונה באורך שני עמודים.
עם השנים אני מודה, שהתשוקה לעשות קולנוע דיי דעכה, בייחוד כשגילתי שלא אהיה וודי אלן אבל אף פעם לא הפסקתי את השלמת הפערים אחרי קלאסיקות.
ואני יושבת בכיתה, בין הבורים האלה והשאלות וההערות המגוחכות שלהם ואני רוצה לבכות. הם אף פעם לא שמעו על האזרח קיין. אני אפילו לא מדברת על לראות אותו, אבל לא לשמוע על הסרט, את השם שלו. אפילו לא מצלצל להם מוכר, כלום. אני פשוט ישבתי שם והתביישתי יחד עם המרצה (שגם הוא ד"א, לא גאון גדול. בזכות שעות באתרי סרטים בלילה אני תופסת אותו בכמה טעויות שהוא אומר על סרטים). הסרט הזה מוכתר בכל הדירוגים האפשריים (ודיי בצדק, מבלי להתחיל בניתוח פלצני) של מדרגי ומבקרי הקולנוע כסרט הכי טוב שנעשה איי פעם, ושסטודנטים לתקשורת שלומדים קולנוע אף פעם לא שמעו עליו זה פשוט מביש בעיניי.
וכשאני נזכרת בהערות שהם אמרו במהלך הצפייה בסרט אני פשוט נחרדת.
היום צפינו בקוסם מארץ עוץ וניתחנו אותו. אני באמת כבר לא יודעת למה זה שוב הפתיע אותי שאני היחידה שצפתה בו קודם לכן.
הייתה מישהי שאשכרה ביקשה מהמרצה להעביר את השירים בסרט. זה היה פשוט עצוב.
הכיתה הזאת גורמת לי להתמוטטות עצבים. אני צריכה וואליום בסוף כל שיעור. הם גורמים לי בשאלות שלהם להשאר פעורת פה מרוב טמטום וחוסר ידע שהוא על גבול ההפקרות. זה פשוט עצוב וזה באמת מצער אותי.
אני ממש לא רוצה שכולם יהיו אובססיביים כמוני, אבל ידע מינמלי. מה ביקשתי.
ועכשיו אני אלך לישון עצבנית....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפשושית