משועממת כרונית...

בכל כיתה יש את המישהו הזה שלא שמים לב אליו. לומדים איתו במשך שנים ואף אחד לא זוכר שהוא ישב בכיתה עם כולם במשך כל הזמן הזה.

לא זוכרים איך קוראים לו, לא זוכרים איך הוא נראה. אפילו בספר מחזור לא זוכרים שהיה מישהו כזה ורק בוהים בתמונה שלו למספר שניות ומנסים להזכר אם ראו אותו במסדרון.

יש לי אחת כזאת בכיתה. ביום הראשון ללימודים היא התיישבה לידי וכך הכרנו וגילתי שיש לנו את אותם הקורסים בדו חוגי. לא דבר טרוויאלי כשיש כמה חוגים וכל אחד בחוג שונה, ובמקרה מצאתי מישהי שלומדת איתי את אותם החוגים ואת אותם הקורסים בדיוק. (לצורך ההמחשה- מתוך כיתה של 60 אנשים, אנחנו שלוש בנות שלומדות את כל אותם הקורסים יחד בדו-חוגי)

הבעיה היא שאני החברה היחידה שלה בכיתה. בעוד שאני יצרתי לי קשרים כאלה ואחרים היא נחבאת אל הכלים והיא כ"כ עדינה ושקטה שאפילו אני לפעמים לא שומעת אותה כשהיא מדברת. ושלא לדבר על השתתפות בכיתה או לשאול שאלה, שאז היא בכלל לא מוציאה מילה. היא מסוג האנשים שעוברים לידם ואפילו לא שמים לב שהרגע חלפת על פני מישהו.

הבחורה בגילי ובאחת השיחות היא סיפרה לי שהיא עדיין בתולה. לא שזה כ"כ נורא אבל הבעיתיות בזה שהיא פשוט מתביישת גם לדבר עם בחורים. לפני חודשיים בערך ישבנו כמה אנשים בקפיטריה והיא ישבה איתנו ובמשך חצי שעה היא לא הוציאה מילה מהפה רק בהתה בנו מנהלים שיחה. לא השתתפה, לא יזמה, כלום. רק הסתכלה על החלל. אני לא יודעת אם לרחם עליה או להתעצבן על חוסר ההשתלבות הזו וחוסר היוזמה שלה. לאחר אותו מקרה שהפריע לי מאוד הערתי לה על זה והיא אמרה לי שכך היה תמיד, גם בתיכון ובכל מקום בו הייתה. אז אין לי ספק שהרחמים גדולים מהעצבים...

היום למשל היא הייתה חולה, והלכתי לכיתה עם הבחורה השלישית שלומדת איתנו את כל הקורסים והיא אמרה לי שזה ממש מוזר שרק אני והיא לומדות באותם החוגים. אז אמרתי לה שלא וגם הבחורה השנייה ונקבתי בשמה לומדת איתנו, והיא שאלה אותי מי זאת. אנחנו לומדות כמעט חצי שנה ביחד והיא שאלה אותי מי זאת ואיך היא נראית, וגם אחרי שתארתי לה אותה, לא היה לה מושג על מי אני מדברת.

זה עצוב לי. זה עצוב לי ומדכא אותי מאוד... אני לא מפסיקה לחשוב על מה שהיא אמרה לי לפני מספר שבועות ועל זה שגם בבית ספר זה היה כך.

וזה לא שאין לה חברות, יש לה וגם פגשתי חלק מהן אבל פשוט זאת התשומת לב הזאת, או העדר תשומת הלב שאף אחד לא יודע על קיומה.

אני לא יודעת גם אם או איך לעזור לה (מי אני בכלל ומה אני מבינה...), איך מאלצים מישהי לדבר עם גברים או להתחיל לדבר בחברה בכלל. יש לה כ"כ חסך עם איטרקציה עם גברים שזה פשוט נורא, ואפילו גובל בנכות. יש לה מן פנטזיות כאלה שהיא מספרת לי על התאהבויות שהיא רוצה לחוות ועל בחורים רומנטיים שהיא רוצה להכיר וכשהיא מתארת את הכל זה נשמע כמו אגדה שלא קיימת ולעולם גם לא תתגשם. פשוט מתחשק לי לנער אותה ולהגיד לה שבמציאות לא כך קורים הדברים ושתצא מהבועה שהיא חייה בה.

וזה גם לא שהיא מכוערת. היא חמודה ורזה, יש לה גוף חמוד ויש לה פוטנציאל. ולמרות העדר הסקס בחייה היא חרמנית לא קטנה ולא מפסיקה לדבר מלוכלך לידי בשקט שרק אני שומעת, אבל הכל נקטע ואז היא עוברת לפנטזית האהבה הלא מציאותית שלה.

זה עצוב לי.

שפחתכם.