לאחרונה יצא לי להבחין בתופעה חדשה בפייסבוק שגרמה לי לתהות ביני לבין עצמי. בנות מהשכבה שלי, בנות 25/24 שמתחתנות. זה קצת מוזר לי האמת. לפני עידן הפייסבוק מי בכלל ידע מה קורה עם מישהו מהשכבה שלו עד לפגישת מחזור בגיל 30 בערך, ועכשיו אני יודעת על כל שבירת כוס וכריעת ברך. וזה קצת מטריד... אני לא יודעת למה בחורה שכל החיים לפניה מחליטה להתחתן בגיל כ"כ צעיר.
בכלל, בזמן האחרון יש מן מגמה כזאת להתחתן מוקדם. גם חברות שלי מהעבודה עונדות טבעת כשהן רק בנות 24 ולחלקן אפילו יש כבר ילד ראשון.
בלי כל קשר לזה שאני רחוקה שנות אור מחתונה ואף פעם אפילו לא היה לי מישהו שאפשר לכנותו "חבר", אבל אני פשוט לא חושבת שזה צעד חכם לעשות בגיל הזה.
אני מדפדפת באלבום החתונה שלהן כשהן לובשות את השמלות הקצפת הכעורות, עם השיער הנפוח והבייביליס המגוחך, אני רואה בתמונות אנשים מהשכבה שלי שרוקדים ככל הנראה לצליליי דודו אהרון ואני מניחה שגם הם תוהים מה לכל הרוחות הם עושים שם.
היום בצהריים, בעודי מבלה זמן איכות עם אמי, ספרתי לה על הבנות מהשכבה שלי שמתחתנות בגיל הזה והיא התחילה להתעצבן. היא אמרה שמי שמתחתנת בגיל הזה עוד שנתיים תתגרש, לחלקן כבר יהיה ילד והן תכנסנה למעגל האבטלה ולעוני (?!). היא אמרה שזו הדרך הבטוחה כלפיי מטה.
חמודה אמא שלי. מפרגנת :) בכל אופן אני לא יודעת אם לרחם עליהן או לקנא בהן. לקנא כנראה שלא, אני אפילו לא יכולה להתחייב למייק-אפ. רק המחשבה בגיל הזה להחליט להיות עם מישהו אחד לכל החיים מעבירה בי צמרמורת. אבל בתמונות נראה שטוב להן.
הייתה לי מישהי בשכבה בשם אנה שתמיד היו סביבה חבורת בנים. כשעלינו לתיכון היא הייתה איתי בכיתה וגם אז היא אף פעם לא הייתה לבד, תמיד עם חבורת בנים סביבה. ביא' היא עזבה. ראיתי אותה שוב כשהתחלתי לעבוד באורנג', עם כיסוי ראש וחצאית ארוכה שנשרכת אחריה ומטאטא את הריצפה. היא כבר נשואה כמה שנים וגרה באלעד, יש לה ילד אחד וככל שעובר הזמן היא יותר ויותר מתחזקת וטוב לה.
כשהייתי קטנה, מול הבניין של סבתא שלי גרה משפחה עם ילדה בגילי שקראו לה אור. היא תמיד הייתה משחקת לבד בחצר המשותפת של שני הבניינים והיא תמיד נראתה לי נורא עצובה. הייתי משקיפה עליה מהקומה השלישית, מהמרפסת של סבתא שלי ורואה איך היא מעסיקה את עצמה לבד, משחקת עם החתולים לבד ותמיד היא הייתה עצובה. בחטיבה ובתיכון היינו באותה השכבה ולא משנה כמה חברים היו לה היא עדיין תמיד נראתה עצובה.
לפני כמה חודשים ראיתי את אלבום החתונה שלה בפייסבוק ופעם ראשונה מזה שנים שהיא נראתה לי מאושרת ושמחה.
אז כנראה שיש אנשים שזה טוב בשבילם.
זה עדיין עצוב בעיניי. לא יודעת למה, זה מרגיש כאילו כל השנים האלו שלהן מתבזבזות. וכן, אהבה זה חשוב אבל למה להתחתן ?! האמת שמגיל צעיר הייתי בטוחה שלעולם לא התחתן. כי בלי כל קשר למחשבה של "מי לעזאזל ירצה אותי" זה נראה לי מעשה לא אנושי להתחייב בצורה כזאת למישהו. ואני לא חושבת שיש לזה קשר למודרניות או לטרנדיות שיש היום בהצהרה של "לעולם לא אתחתן", כי אני לא יכולה לדעת מה יקרה מחר... אני פשוט חושבת שלהתחייב למישהו לכל החיים ולהחליט עוד החלטה שכזו בגיל 25 זו נאיביות ואני מניחה באמת שחלק מהזוגות מאלבומי החתונה שראיתי בפייסבוק לא ישארו נשואים בעוד כמה שנים. וזה לא קשור לפרגון, אני מאחלת להם את כל האושר והאהבה שבעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפשושית