משועממת כרונית...

אני במצב רוח מוזר, שלא לומר רע. שלא לומר מלנכולי משהו. אני רוצה שיעזבו אותי בשקט.
וכל זה השתנה ברגע בגלל כל מיני הסחות דעת שהצטברו להן במהלך השבת. אפילו השיחה כבת שעתיים עם הבחור הטוב אתמול בשתיים בלילה שבד"כ עוזרת למצב רוחי להשתפר, לא הועילה. אני רוצה שיתחיל כבר הסמסטר וכל ההטרדות האלה יעלמו...

אתמול הפכתי לקלישאה. אתמול דברתי שוב עם המרצה שלי לשעבר והדבר שחששתי ממנו קרה, הוא הציע לי לצאת איתו.

כנראה שהייתי צריכה לחזות שזה יקרה. לפני כמה ימים הוא אמר לי שאני מצחיקה אותו ושכייף לו לדבר איתי, ואתמול זה עבר מ"אני חמודה" לאם אני רוצה ללכת לשתות איתו משהו. ולמרות שאני פלרטטנית לא קטנה, איתו הייתי זהירה מאוד ונזהרתי מלהגיד לו דברים שבד"כ הייתי אומרת בשיחותי עם גברים. הייתי באמת ילדה טובה.

האמת שלא חשבתי שדבר כזה יקרה. זה דווקא נורא מחמיא כשחושבים על זה.

אני חושבת שלכל בחורה יש את הפנטזיה הזאת של לצאת עם הדמות הסמכותית, המורה, המפקד בצבא, המרצה או כל מי שזה לא יהיה.

אף פעם לא תארתי לעצמי שתהייה לי האופציה באמת להגשים אותה.

ועניתי בשלילה כמובן. אני לא אסכן את הלימודים שלי בשביל הסח דעת שכזה. מה גם שאין לדעת, אולי הוא שוב ילמד אותי בשנה הבאה ואז זה בכלל יהיה לא נעים.

אבל עדיין זה מוזר, עכשיו אם אני אראה אותו במכללה זה לא סתם עוד אחד מהבחורים שאמרתי להם לא, זה המרצה שלי.

אני מרגישה שאני מסתבכת בכל הדברים המוזרים האלה כל פעם מחדש ואף פעם לא לומדת מהטעויות של עצמי.

אני מרגישה טיפשה...