משועממת כרונית...

יש סדרה חדשה בקשת שנורא מקשה עליי. קוראים לה בקרוב אהבה. אני רואה אותה עם דמעות בעיינים.

היו לי לא מעט פוסטים שכתבתי שהטרידו אותי בנושא הזה, והינה אני חוזרת עליהם שוב. כל הזמן אני מרגישה שאני צריכה לנער את הסוגיה הזו מעליי ולפתור אותה אחת ולתמיד. תמיד הרגשתי שאני צריכה לתפוס על עצמי איזה פאסון גברי, התנהגות גברית כי היה קשה לי לסגל לעצמי מניירות והתנהגות נשית. תמיד ראיתי את אותן בנות בגילי והייתי נגעלת מהן, מה"רכררוכיות הנשית" הזאת, נגעלתי מהרגשיות הנשית.

והינה חלפו השנים ולאט לאט אני מתחילה להתנהג באותה הצורה ולא רע לי עם זה. בטיפול חשבתי עם שאול שאולי זה אחד הגורמים שמונעים ממני להתמסר במאה אחוז למישהו כי מאוד קשה לי להראות את כל מה שאני מרגישה כי זה נתפס בעיניי כחולשה. למרות שעם החברים שלי אין לי בעיה להראות רגשות.

אני לא יכולה להגיד למישהו את מה שאני רוצה ומה הציפיות שלי... לא משנה כמה חזרות אני אעשה על זה עם חברים שלי. הכל תמיד יוצא מגומגם ומתנצל. כאילו אני צריכה להתנצל על הרצונות שלי. פעם זה היה לי נוח, עכשיו אני יודעת בוודאות שאני לא רוצה את זה יותר, וגם להגיד את זה בקול, או לפחות לכתוב על זה עולה לי בבריאות. אני אפילו לא יכולה להגיד את זה לעצמי שזה מה שאני רוצה.

שיש לי בעיה נוספת בתקופה האחרונה, אני לא מצליחה לבטא את עצמי כמו שצריך. בשלישי האחרון נפגשתי עם הבחור הטוב ושתקתי. אתמול נפגשתי עם חברה שלי ושתקתי. אני לא יכולה להגות את המילים. משהו מטריד אותי ואני לא יוצאת מזה.. אז אני הולכת לישון, מקווה שזה יעבור בשינה וזה לא עובר.

גם ביום חמישי בסוף נשארתי בבית. אני לא מרגישה שיש כרגע מעצמי משהו שאני יכולה לתת, כבר כתבתי את זה.
כאילו כל התוכן נשאב ממני. אני רוצה להאשים בזה את תקופת המבחנים... אבל זה לא יהיה נכון.

אוי תקופת המבחנים הזאת. כל כך הרבה זמן שלא עשיתי מבחנים ואני עדיין לא יכולה לגרום לעצמי לשבת על התחת יותר משעה, שעה וחצי. כל דבר מסיח את דעתי, וזה לא שיש לי בעיית קשב וריכוז או משהו כזה. המחשבות שלי פשוט נודדות למשהו אחר ואני רוצה להיות במקום אחר.

אני בהתלבטות מתמדת, זו המסקנה שלי.

לילה טוב.