אוח, איזה מצב רוח יש לי בימים האחרונים. אני אפילו לא מצליחה לבטא את עצמי וורבלית כמו שצריך. אני נשמעת מגומגמת ועילגת ואני עוצרת אחרי כמה מילים. ושוב, כמו תמיד אין לי על מה בדיוק לשים את האצבע. לכאורה הכל צריך להיות כ"כ טוב. אומנם תקופת המבחנים מתקרבת בצעדי ענק והסמסטר נגמר עוד שבוע, ויש לי מלא עבודות להגיש, אבל כל אלה לא מלחיצים אותי. אף פעם לא הייתי הטיפוס הלחוץ מלימודים, להפך אני יעילה יותר במצבי לחץ.
אבל זה לא הלימודים.
וזה גם לא העדר חיי האהבה שלי. למעשה אמור להיות לי היום מעין דייט אבל לא נראה לי שהוא יצא לפועל. אין לי מה לתת מעצמי בתקופה הזאת, אני מרגישה חלולה. אולי באמת אפשר להאשים את הלימודים, אבל זה יהיה סתם שקר גס.
והיחסים שלי עם הבחור הטוב, טובים מתמיד. הם חזרו להיות כמו פעם ולפני שבוע וחצי יצא לנו קצת להתמזמז ואחרי כמה ימים שמעתי את המשפט שכל בחורה מייחלת לו- שהוא לא הפסיק לחשוב עלי מאז.
אבל כל זה טוב ויפה אבל קצת מאוחר מידי. איפה כל זה היה לפני חודשיים? עכשיו אני נמצאת במקום שונה.
אבל זה גם לא זה.
אפשר להגיד שאני קצת מאשימה את הספר שאני קוראת. אני לא יכולה להניח אותו לרגע והוא משבש לי את כל אורך החיים. כבר כמה ימים שאני קוראת את "כשניטשה בכה" וזה בערך הספר הכי מדכא בעולם. למרות שכל ספר שקראתי לאחרונה דיכא אותי.
אבל הוא מגיעה לרמות חדשות, הוא שובר את כל השיאים.
באחד הקטעים הרופא של ניטשה, ברוייר, אומר שהוא מאוד מיואש והוא לא מבין למה. הוא מונה את כל הדברים שהשיג בחייו מהיותו רופא מוערך ונחשב שמגיעים אליו מכל אירופה, יש לו את האשה הכי יפה, ילדים טובים, חברים, יש לו לכאורה הכל בחיים אבל משהו חסר לו והוא מיואש.
וגם הניטשה הזה.. הוא אחד המייאשים. בכלל, הספר הזה גורם לי לרצות להתחפר במיטה ולא לצאת ממנה.
לפני כחצי שנה, ידיד שלי אמר לי משפט מפגר שבהתחלה צחקתי עליו, אח"כ התעצבנתי ועכשיו אני דיי מפחדת ממנו.
לדעתי כבר הזכרתי אותו כמה פעמים, הוא אמר לי שאני משיגה את כל מי שאני רוצה.
אם היו אומרים לי את המשפט הזה לפני 6/7 שנים זו הייתה באמת בדיחה, אבל לנוכח השנה וחצי האחרונות זה פשוט נהייה מפחיד.
הינה למשל הדוגמא האחרונה מערב השנה החדשה. בפאב היה בחור קבוע שתמיד מגיע לשם, שעבד איתי באורנג' והיה לי קראש עליו בערך שנה ולעולם לא החלפנו מילה. בשישי האחרון אחרי כמות נכבדה של אלכוהול פניתי אליו ודברנו בערך חצי שעה. מאז דברנו עוד כמה פעמים ופלרטטנו לא מעט בפייסבוק כמובן, עד שהוא הזמין אותי היום בערב לפאב לערב שבו הוא הדי.ג'יי בטענה שהוא רוצה לראות אותי.
אומנם לא "השגתי" אותו, עדיין. אבל זה יהיה כ"כ קל שזה כבר לא כייף.
אני יודעת שאני מתבכיינת על שטויות ואולי זה אפילו נשמע קצת אידיוטי, ופעם למעשה גם אף אחד לא היה משתין לכיוון שלי.. אבל יש בזה משהו נורא מתסכל להשיג את מה שאת רוצה.
והיום הייתי כ"כ בדכאון ואדישה לכל דבר שכשהאוטובוס מהמכללה הגיע לפ"ת המשכתי לנסוע. לא רציתי לרדת ממנו, לא רציתי לחזור הבייתה, לא רציתי לדבר עם אף אחד. המשכתי לנסוע ולשמוע מוזיקה. בסוף ירדתי, שוטטתי לי מעט, הלכתי לשוק האקססוריז שהיה מאכזב ויקר, שוטטתי ליד הקריה והעלתי זכרונות ביני לבין עצמי, מרוב ייאוש אפילו לא מצאתי בגדים בH&M ונזכרתי עד כמה אני שונאת את עזריאלי.
הדבר הטוב היחיד שקרה היום היה לפגוש חברה ישנה מאורנג' שלא ראיתי כבר שנים שבינתיים התחתנה והתברגנה עם כלב ובית פרטי בזכרון יעקב ועבודה מסודרת ומכובדת באיכילוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפשושית