משועממת כרונית...

לפני מספר ימים נשאלתי בשאלה שגרמה לי לתהות ולפשפש במוחי ובעברי הרחוק וגרמה ללא מעט לילות לבנים. ידיד שלי שאל אותי האם אני עם כל מי שאני רוצה או עם כל מי שרוצה איתי. זו חתיכת שאלה שלא ידעתי איך לענות עליה. בהתחלה התעצבנתי על השאלה ואח"כ התעצבתי ממנה.

הלכתי לישון כשהרצתי במוחי את כל הבחורים שיצאתי איתם בחמש השנים האחרונות, וב-יצאתי אני מתכוונת ליותר מדייט אחד או שניים וליותר מסטוץ כמובן.

חשבתי על הבחור הראשון שיצאתי איתו. הכרתי אותו באורנג' לפני ארבע שנים. נפגשנו ביום הראשון של המרכז הערכה, שנינו המתנו יחד לראיון אישי ולדינמיקה הקבוצתית, כל אחד ולמחלקה שהוא היה משוייך אליה. עוד באותו השבוע כששנינו התקבלנו קבלתי ממנו טלפון והוא הציע לי לצאת איתו.

אני לא יכולה לומר שהוא היה ממש הטעם שלי או הטיפוס שהייתי יוצאת איתו אבל הוא רצה אותי והראה סימני חיזור.

יצאנו בסופו של דבר כמעט ארבעה חודשים עד שהוא אמר לי באחד הערבים שיצאנו (או שכבנו, מי זוכר) שמהרגע הראשון שהוא ראה אותי כשהמתנו יחד לראיון האישי, הוא ידע שהוא יצא איתי ונהייה יחד. כעסתי על היהירות ועל עצם זה שהוא רצה אותי ואני עכשיו איתו, ולמעשה לא ידעתי עד כמה אני אוהבת אותו אם בכלל. כן, אהבתי להיות איתו, הסקס היה מצויין. אבל לא היו לנו שום תחומי עניין משותפים, למעשה אני אפילו לא יודעת על מה בכלל דברנו.

בסופו של דבר נפרדתי ממנו ככל הנראה ב"זה לא אתה זה אני" הנדוש, שלשנינו היה ברור שזה הפעם באמת הייתי אני.

הבחור השני שיצאתי איתו, הכרתי אותו למעשה בצבא. הוא היה קצין ואני ובכן, לא. היינו סוג של ידידים והיו לנו חברים משותפים. כל אחד הלך לדרכו אחרי השחרור ודרכנו נפגשה שוב איך אם לא בפייסבוק. באותו זמן הוא חזר מחו"ל אחרי שהייה ארוכה שם, נפגשנו עם ידיד משותף ונוצר בינינו איזשהו קליק באותו הערב. כמה ימים אח"כ הוא הציע לי לצאת איתו והסכמתי. בסיומו של הערב כשאנחנו מתמזמזים להנאתנו במכוניתו הוא מזכיר לי את העובדה שהוא יחזור לחו"ל כמה חודשים מאוחר יותר, פרט חשוב. התחלנו לצאת, וכמו בפעם הקודמת אהבתי להיות איתו. הבחור היה באופיו 180 מעלות מהבחור קודם, ההפך הגמור. הוא היה גדול ממני בכמה שנים ומאחוריו כבר התואר הראשון והשני כשבדרך הדוקטורט כשאני רק התחלתי לעבוד באורנג. נהנתי להקשיב לו ואהבתי את הידע שלו. ושוב, כפי שציינתי אהבתי להיות איתו. אם אהבתי אותו זו שאלה אחרת. כנראה שכן אבל כמו עם הבחור הקודם אני סיימתי את זה אחרי שלושה או ארבעה חודשים כשכבר לא מצאתי בזה שום עניין.

את הבחור הבא הכרתי באורנג. בהתחלה הכרתי אותו עם ציציות, פאות ארוכות, חליפה וכיפה שחורה ואחרי שנפטר מכל אלה ועבר מירושלים לת"א נהיינו חברים טובים. במהלך כל התקופה שעבדנו יחד אפשר להגיד שהיה בינינו מתח מיני מסויים, וכשהוא עזב את אורנג המשכנו להיות בקשר. אחרי כמה פעמים בהם נפגשנו מידי שבוע הקשר התהדק יותר ויותר ופעם ראשונה אני חושבת שהייתי עם מישהו שבאמת רציתי. למען האמת, בדעבד אני חושבת שזה תוצר של הפנטזיה כשראיתי אותו בפעם הראשונה עם כל הלבוש החרדי. כמו בפעמים הקודמות אהבתי להיות איתו, והוא הצחיק אותי אבל גם זה נגמר דיי מהר, אחרי כמה חודשים. שוב, בגללי. איתו למעשה אני עד היום בקשר ואנחנו חברים טובים ומידי פעם כשאף אחד מאיתנו לא בקשר עם מישהו/י אנחנו מרשים לעצמינו להזדיין שוב. זה ממש נוח ונחמד.

הבחור הבא הוא קצת בעייתי. אני אפילו לא יכולה להגדיר את הקשר שהיה לי איתו. האמת היא שאם הוא קורא את זה אני אשמח אם הוא ישפוך לי קצת אור עליו :) . אנחנו חברים טובים, מכירים כמה שנים דרך הבלוג שלי ואף פעם לא נפגשנו, תמיד היינו מדברים במסנג'ר, פייסבוק, טלפון. אחרי כמעט 5/4 שנים של שיחות החלטנו להפגש, זה היה לדעתי לפני שנתיים כבר אולי שנה וחצי. ברגע שנפגשנו לא הספיקה לעבור לה שעה עד שכבר התחלנו להתמזמז ולעשות כל מיני דברים שהשתיקה יפה להם. אין ספק שהייתה לי משיכה אליו, אפילו רק מהשיחות. ואי אפשר היה רסן יותר את המתח המיני שהיה בינינו. וכן, אהבתי אותו. אני אוהבת אותו עד היום למעשה והוא יודע את זה. אבל משהו עדיין לא עבד.

הוא למעשה אחת הסיבות שהתחלתי ללכת לשאול, סוף סוף הייתי עם בחור שאהבתי ועדיין איכשהו עשיתי את אותו הדבר כבעבר והרסתי את זה.

כמובן שאת הבחורים שאני רציתי לא רצו אותי ובמקרה הזה הרשימה ארוכה ומתארכת יותר מהתווים שהפוסט הזה יכול להכיל...

אבל כל זה מוביל אותי למעשה לבחור האחרון. לא התראינו שבועיים כמעט בשל סיבות כאלה ואחרות והשאלות במוחי התחילו לצוץ בשל אותה שאלה שידיד שלי שאל אותי. האם אני באמת רוצה להיות איתו, האם אני באמת אוהבת אותו או אוהבת את המחשבה של מה שהוא מייצג בעיני כשהוא נמצא איתי. כי להיות ולצאת איתו מרגיש לי סוג של נצחון אישי וזה קצת מגעיל לחשוב את זה. ואני כבר לא יודעת בעצמי מה אני מרגישה כרגע.

והגעתי למסקנה שאם בכלל התחלתי לחשוב על זה אז זה סימן רע. אבל מה אני בעצם יודעת....

אני חושבת שהתשובה לשאלה דיי מובנת מהפוסט המעצבן הזה (ויש סיכוי שדווקא הוא ימחק בקרוב).

והמסקנה שלי ממה שמשתמע מכך- אני מעדיפה לגדל חתולים.