והנה זה שוב פעם מתחיל.
אנשים נהרגים, הפצעים נפתחים.
21 פצועים, 4 הרוגים.
לכל אחד מהם יש משפחה...
זה כלכך עצוב שחיים נהרסים בשניות.
ותחשבו על זה שזה יכול להיות אבא ל7 ילדים.
ובשנייה כבר אין אבא.
ושוב פעם בכי, ושוב פעם פצע בלב...
כמה שזה כואב.
שהאבא הולך לעבודה ולא חוזר.
שהאנשים הולכים לקניות וקונים להם חלקת קבר...
ואז באה התקופה שאחרי.
כולם מנחמים, כולם בוכים, כולם מרחמים וכולם רוצים לעזור.
ומתישהו זה מתחיל להישכח.
ואנשים חוזרים לשגרה.
אבל מה עם המשפחה???
מה עם הילדים?
שרוצים את אבא שלהם.
ולא יעזור בזה שום חיבוק מדוד חיים.
ושום עוגה אהובה מדודה חווה.
תמיד זה ישאר בלב.
תמיד זה יכאב.
ועם השנים זה רק יתגבר.
אבל הרי כולם מתים בסוף, במוקדם או במאוחר.
תמיד יש פיתרון.
לפחות זה מה שאמרו לי בגן וביסודי.
האם שיקרו לי?
האם הם אמרו זאת רק כדי לנחם אותי?
אולי עדיף להיות נאיבי ולהתעלם מכל הפיגועים והרוע בעולם?
האם התקופה הזאת חוזרת?
שכל יום אנשים נהרגים?
אני מאוד מקווה שלא...
וזהו. אני מסיים את הקטע הזה.
Imagine there's no Heaven
It's easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people
Living for today
Imagine there's no countries
It isn't hard to do
Nothing to kill or die for
And no religion too
Imagine all the people
Living life in peace
You may say that I'm a dreamer
But I'm not the only one
I hope someday you'll join us
And the world will be as one
Imagine no possessions
I wonder if you can
No need for greed or hunger
A brotherhood of man
Imagine all the people
Sharing all the world
You may say that I'm a dreamer
But I'm not the only one
I hope someday you'll join us
And the world will live as one
"שלום שלום, לא רואים אותך יותר בשומקום"
יום נעים עד כמה שאפשר.
בועז 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
