אני חושב שאני מחזיר את הבלוג כבלוג רגיל שמדי פעם יפורסמו בו שירים.
אני רוצה רק שתגיבו!
החיים שלי רגילים, לא מעניינים, שגרתיים.
נמאס לי מהשגרה, נמאס לי!
הכל הולך אותו דבר כל יום: הולך לבי"ס, חוזר, אוכל, מכין ש"ב, או יוצא לעיר או הולך לחוג או הולך לתנועה, חוזר, מתכתב, משחק הולך להתקלח, אוכל, רואה טלוויזיה והולך לישון.
נמאס לי!
בא לי לעשות משהו.
המוסיקה, הצחוק מהטימטום של המורה שלי והאהבה זה הדבר היחיד שמשאיר אותי שפוי, בלי הדברים האלה הייתי מתחרפן
מוסיקה: כל כך כיף, מתנתק מעצמי, שם אוזניות ומקשיב, נרגע, נרדם......... ומתעורר כשנגמר השיר.
הצחוק: המורה שלי כזאת אסטרונאוט, אם היא הייתה בנאס"א היה הולך כל הבסיס.
מורה הזויה.
לא אוהב אותה בשיט. שנה הבאה היא לא תהיה יותר!
והאהבה: תמר, אני כלכך אוהב אותה, כלכך רוצה אותה, כלכך עצוב בגללה.
חושב עליה, כותב עליה, חולם עליה, בוכה עליה.
אני כלכך רוצה אותה.
אני פשוט מרגיש שגרתי למדי. נמאס לי מזה.
אני רוצה ללכת לים.
לשבת על החול, להקשיב לשקט, להקשיב ל"הלוארטיק", לכתוב שם שירים ולהתנתק מהעולם.
להתנתק מכולם.
להירגע.
כלכך רוצה את זה.
כלכך רוצה חופש, את החופש העצמי שלי.
אני כבר לא קורא ספרים, ולא מצייר.
זה כלכך חסר לי.
ועכשיו משפט חכם מפיו של אביב: "ילד סינטטי כבוי מול מסך שדולק, תסתכל על הרחוב איך הוא ריק, כבר שכחנו איך לשחק"
בועז שהולך להתחיל לקרוא ספרים, להיפגש יותר עם חברים ולצייר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
