הגלים היו כל כך גבוהים ואתה עמדת מולם.
כמו לא יודע... תוהה בעינייך על המחר, על האתמול, ובמבטך טובע בין הגלים, נסחף בהם למקומות רחוקים.
עינייך כל כך עמוקות, אבל מבטך האדיש... כלא מביט בכלום אבל רואה את הכל.
ובהיתי בך, כרואה את כל מחשבותייך, את האכזבה... האכזבה מהעולם, התאכזבת מכולם.
מהאנשים בגלימות הלבנות, הולכים בתהלוכת הדמעות שלהם לאן שכל העצב טובע.
וכל התחושות נשכחות נעלמות באופק הבהיר, שכל כך כהה בעינייך.
ותהולכת הדמעות, לא מגיע לסופה, הם הולכים והולכים והגלימות הלבנות שלהם נרטבות ומתלכלכות במלח הדמעות שלהם, כי כבר מאוחר להטביע את כאבם בבאר הדמעות המלוחה והמלוכלכת.
ורגליהם נעשו כבדות ועייפות מהלכיתם הארוכה והסתמית
וליבם קפא על אהבתם האבודה והמרוחקת.
ועד היום הוא תוהה אם הם הולכים עדיין, או אולי מצאו מקום בו לא מאוחר להטביע את יגונם, ואולי בכלל הפסיקו ללכת ומצאו אושר במקום מרוחק, אולי, אולי אם הדמעות היו מסוכר...
-עמית-
"ונפלתי לארץ בשקט, עצמתי עיני
אטמתי ליבי והרגשתי איך אני
מתפרקת מכל כאבי, מכל בדידותי"
-ברק פלדמן-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
