אני מ'. בת 13:
תמיד הייתי ילדה שמנה. אבל רקדתי. הרבה. אז לא הייתה בעיה.
עד שהפסקתי לרקוד. הייתי בכיתה ה'. וכולם צחקו עלי כי רקדתי בלט. אז פרשתי. והתחלתי להעלות במשקל. עוד יותר.
בכיתה ו' הייתי בגובה 1.40 ושקלתי 50.
כולם קראו לי שמנה. והם לא הסתפקו בזה. לצערי, הייתי השעירה לעזעזל שלהם!
של הילדים בכיתה שלי. הם העבירו עלי שמועות. עכשיו אני בחטיבה. שנתיים, כמעט שלוש שנים אחרי כיתה ו'. ובכל זאת. אנשים מתרחקים ממני. הם הפיצו שאני לא בתולה. שעשיתי מופעי חושפנות. וכאלה... ובחיים שלי לא עשיתי כאלה דברים!
אני לא עשיתי להם כלום!! מה הם רוצים ממני?!?! למה דווקא אני?! לא שאני מייחלת למישהו לעבור את מה שאני עברתי. יש רק מישהו אחד. מי שהוביל את כל זה. ר'. הוא עדיין קצת מציק לי. אבל אני כבר לומדת איך להתמודד איתו. למרות שבתיכון בטוח יהיו לי בעיות להתחבר עם אנשים. ויחשבו שאני נותנת. כמה חבל.
לצערי, אני גרה ברמת השרון. עיר של פרחות וערסים. וכולן מסביבי רזות! מזה רזות?! אנורקסיות אמיתיות!
תמיד כשהייתי לוקחת את הלחמנייה השנייה שלי באותן עשר הדקות. אבא שלי היה מעיר לי "שלא תהיי שמנמונת" מזה זה התחיל.
תמיד כשהיו מכינים תה בבצפר, והתה שם מגעיל בטרוף! הייתי מבקשת 3 כפיות סוכר. המורה אמרה לי "שלא תתנפחי"
אוקי. הבנתי את הרמזים. פניתי לאמא שלי והיא עזרה לי.
התחלנו דיאטה מסדרת...
וירדתי. אבל אז עליתי את הכל בחזרה.
ביקשתי ללכת לדיאטנית. הלכנו.
עכשיו אני בתת של 3 קילו. אני לא אנורקסית. אבל אני מקווה להיות!
אולי אז יתיחסו אלי קצת!
אפילו כשחתכי את עצמי לאפחד לא היה אכפת! כולם ראו את זה! אפחד לא התייחס!
תמיד אבא שלי היה שותה איזו בירה, לפני השינה. מתי שהוא כבר לא צריך לנהוג... לאחרונה הוא הגזים! שתיין מטומטם! שונאת אותו! שונאת! עכשיו הוא מעיר לי שאני יותר מדי רזה! לך לעזעזל!!!!!!!!!!!
יש לי חברה שרוקדת. 9 שעות בשבוע! לא כולל הריקודים בבית! והיא בתת משקל של 5 קילו! כשרצו להכניס אותה לאישפוזי יום ההורים שלה פשוט הפסיקו ללכת למכון. היא הורגת את עצמה ולהורים שלה לא אכפת. ועוד חברה עושה פוזות. כאילו חותכת ורידים. כמה שריטות על גב היד זה לא דכאון! זה סתם צומי! ואני תמיד שם בשביל להקשיב ולעזור!
אבל אפילו כשאני רוצה לקחת שעורי בית כי ההורים שלי היו נחמדים וביומולדת טסנו לחול אף אחת, למרות שביקשתי והזכרתי, אפילו בשדה תעופה דאגתי להתקשר ולהזכיר. "אופס, דווקא בימים האלה לא רשמתי ביומן"
עלק חברות! כל כך הרבה דברים שסיפרתי הן לא יודעות. הן לא שמעו. הן לא הקשיבו.
ניסיתי להתאבד. פעמיים! בקפיצה מהחלון. גרים ברומה 3 אז לא בעיה. דווקא מתי שאני באה לקפוץ- מישהו נכנס הביתה!
היה לי חבר ילדות. בנאדם הכי מדהים בעולם! יכולתי לדבר איתו על הכל!
אבל גם הוא נטש אותי. בצורה הכי מכוערת שיכולה להיות.
ואחותי הגדולה. הדבר הכי טוב שנשאר לי בחיים. הבנאדם היחיד שאני באמת אוהבת. טסה לחול אחרי החבר שלה.
ואני תקועה בארץ המזדיינת הזאת לבד. עם אמא שמכורה לסיגריות ואבא שתיין.
אני זוכרת. שפעם חברה סיפרה לי שההורים שלה שומרים בבנק כסף בשבילה.
שאלתי את אמא שלי והיא אמרה לי: "אין לך מה לדאוג. יש כסף והכל בסדר."
אחר כך. אמרו לי שבגלל שאין כסף זה או מסיבת בת מצווה או טיסה לחו"ל.
בחרתי בטיסה. כל השנה חיכיתי וחיכיתי ולא הפסקתי לדבר על זה. וכל כך ציפיתי לזה.
חודש לפני הנסיעה אמא שלי באה אלי :"תקשיבי אנחנו נצטרך לדחות את הנסיעה לשנה הבאה אנחנו לחוצים בכסף עכשיו"
כל העולם שלי קרס. בגלל שהייתי ליד אמא שלי אז לא יכולתי לבכות.
גם ניסו לאנוס אותי. זה היה בחופש. יצאתי מוקדם בבוקר להתנדבות שלי. התנדבתי בגן ילדים. מתחת לבית שלי אזיה כושי אחד אומר לי (הכל היה באנגלית, אני רושמת בעברית) ככה:
הוא: שלום!! **מרים את הגבות**
אני:"שלום...?!"
הוא:" את הולכת לבית הספר?"
אני:בקול מתנשא- "לא" (חושבת כאילו הוא דפוק או משהו, כי חופש)
הוא: מחזיק לי את היד "אז לאן אנחנו הולכים???"
אני: קופאת במקום. מעכלת מה שקורה, מוצאיה את היד שלי משלו "אנחנו לא הולכים לשום מקום!" ובורחת.
כל יום בגן חשבתי על שזה סתם. לא סיפור. בדיוק לימדו אותם לא לדבר עם אנשים זרים. כל פעם שאני רואה שחור אני קופאת. לא שיש לי משו נגדם. אבל זה מפחיד. בסוף החלטתי שאני צריכה לשאול מישהו. סיפרתי לאחותי. היא בכתה קצת. אבל כמובן שהיום זה נשכח ואפחד לא חושב על זה (לא שמישהו חוץ מאחותי יודע). חוץ ממני. רק אני חושבת. חושבת, ומנסה לבכות. אבל לא מצליחה.
כבר חצי שנה אני לא יודעת איך לבכות. ולא יודעת מזה אומר להרגיש שמחה. אפילו ה"חברות" שלי לא שמו לב שהחיוך שלי שונה ושהצחוק שלי מזוייף.
אין חו"ל, אין חברים, אין משפחה. רק אני. אני והמשקל.
בהתחלה זרקתי את הכריכים לארוחת עשר לפח. אחר כך לא היה לי תאבון בארוחת ערב, ככה סיפרתי להורים. חייתי על ארוחות צהריים. כאשר חודש שלם אני לא אוכלת כלום לבצפר. ואני נחשבת לפולניה שהכל מסודר אצלה. ה"חברות" לא שמות לב. או שהן כן שמות לב אבל הן, תסלחו לי על הביטוי לא שמות זין.
אבל אז התחלתי לבלוס ולאכול כמו בהמה!
כי זה בדיוק מה שאני- בהמה!
עכשיו אני 1.52 ושוקלת 41
אמרתי שהפעם אני עושה את זה רציני. חקרתי קצת.
ברוכות הבאות לאנה ומיה!
עכשיו אני רק מתחילה בזה.
אני יודעת שיש לי בעיה. אני יודעת שיש לי בעיה שיכלית ושצריך לתקן אותה. אבל אפחד אחר לא יודע.! אני רוצה שידעו. אני רוצה שכן ישמו לב אלי.
תמיד היה בבית את החוק "אם אחת מקבל גם השניה מקבלת" אחותי הגדולה קיבלה הורים שמחים ומאושרים. מסיבת בת מצווה טיסה לחו"ל. חדר מושלם. אחות קטנה. חברות מושלמות. יופי מושלם. חיים מושלמים. אני קיבלתי אבא שיכור. הורים שרבים בלי סוף. כמה בנות שקוראות לעצמן החברות שלי.חדר עבודה ישן (שיותר קטן מחדר השרותים שלנו) בתור חדר שינה. שמועות על זה שאני זונה. אחותי הגדולה ברחה ממני. כך גם החבר הכי טוב (או שחשבתי שהוא חבר טוב) ובטן שקופצת איתי בשעורי ספורט.או קופצת אפילו כשאני סתם הולכת ברחוב. חיים חרא. חרא זו לא מילה שמתארת את החיים שלי בכלל!
יש לי בעיה. ואני לא יכולה לצאת ממנה. לפחות לא לבד. אבל אפחד לא רואה. אבל אי מפחדת. אני מפחדת שייקחו ממני את הרזון. הרזון שיבוא. כי כל אלה שתופסים אותן. רק עוברות עוד התעללות! אישפוזים וכאלה! לא רוצה.
אבל הגעתי לשלב ההחכשה. היום ערב פסח.
לקראת ארוחת הערב אני לא אוכלת כלום כל היום. ואז אבא שלי בא ושואל אותי שאלה אחת שאני באמת מעריכה אותו על ששאל אותה. שאלה כנה אמיתית וישירה- "את מרעיבה את עצמך?"
יכולתי להגיד לו כן! וחתכתי ורידים ואני בדיכאון! תטפלו בי!
יכולתי לשתוק ולתת לו להבין לבד.
אבל במקום זה אמרתי "חס וחלילה"
פחחחחח יופי!
כתבתי את כל החיים שלי ושלחתי למשה יהלום, הסופר שהיה אהוב עלי. היה רשום מאוחרי כל ספר " הוצאות דור מבטיחה לענות על כל מכתב שישלח לסופר" לא יצא שום ספר ולא נשלח אלי שום מכתב.
כל מה שקיוויתי. הלך לעזעזל.
אני למדתי לא לקוות. ואנשים לא מבינים למה אני כל כך פסימית.
כאנשים בדיכאון באים אליהם ומעודדים אותם. כאשני בדיכאון זה "די כבר! אל תעשי פזות!"
והתעלמות ממני במשך כל היום.
אין לי ביטחון עצמי, ואין לי ביטחון באחרים. אפילו בהורים שלי אני לא יכולה לבטוח.
אני לא יודעת. אם יקראו את זה ויבכו. או שסתם יקראו את זה. אני לא יודעת אם יקראו את זה בכלל.
אני כן יודעת משהו אחד.
תמיד לדבר עם מישהו!
לי זה כבר אבוד. אני מתחילה דיאטת כסח וללכת כל שבוע למכון הכושר. אם אני אשאר בחיים בעוד חצי שנה. בטח אמשיך לספר את הסיפור שלי.
בהצלחה לכל אלו שעוד יכולות לצאת מזה.
33> מ'.
מגיבים, כנראה שקצת שחכתם מה המטרה של הבלוג הזה. תחסכו לי עבודה במחיקת תגובות ואל תגיבו תגובות שפוגעות או מפקפקות באמיתות הסיפורים. בנוסף להכל שחבל שעדיין לא הבנתם כי גם סיפור פיקטיבי שפורסם או יפורסם, הוא עדיין מציאות מרה למישהו אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
