http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048heCopyright 2019 לינט וירדן.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=8837490<div align="right" dir="rtl">קטע מתוך הספר "אנורקסית שלי"/אורלי פוקס-ברקוביץ היא עלתה כמעט כל שעה על המשקל, כאילו חשבה שהריקוד האירובי שתרקוד בטח יוריד עוד כמה גרמים במשקלה. עלתה וירדה כמו משוגעת. טרחתי בהכנת ארוחת הערב, לפי התפריט של יפה. השתדלתי לא לחרוג ממנו, לפעמים קצת לגוון שלא יימאס, אך להיות עקבית, חשבתי לעצמי. בואו לאכול קראתי, האוכל מוכן. באים באים, אמרה מיטל. מה זה האוכל הזה- שאלה מיטל. מה כולנו בעונש? היא רוצה המשוגעת לעשות דיאטה שתעשה, תניחי לנו, אנחנו רוצים אוכל טעים ומשמין. די מיטל תפסיקי, את ממש לא הוגנת, אמרתי. איכס, צעקה שני, מה אני יאכל פה, אני לא אוהבת כלום, אני רוצה את הקורנפלקס כריות שלי או את הפרוסה עם השוקולד פרה, אם לא אני לא אוכלת. תרגעי, ילדה, לא יקרה לך כלום אם תאכלי אוכל בריא, אמרתי. לא רוצה, פסקה הקטנה נחרצות, מה שאני אוכלת טעים ולא רוצה בריא. יו, איזה מעייפים אתם צעקתי, כבר היה עדיף לי לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה, לפחות לא הייתי רואה ולא הייתי מתעצבנת. רק תלונות יש לכם. ליאת ישבה ובהתה באוכל. לא ממש בא לה לאכול, היה ברור לי שהיא אוכלת ולא נהנית מעצם האכילה. היא שמה קצת מכל</div>Tue, 18 Mar 2008 22:08:00 +0200linet.ed@gmail.com (לינט וירדן.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=8837490http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=251048&blog=8837490http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=8763038<div align="right" dir="rtl"> מנהלת חדשה בבלוג, ביחד עם לינט.</div>Thu, 06 Mar 2008 16:14:00 +0200linet.ed@gmail.com (לינט וירדן.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=8763038http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=251048&blog=8763038http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=8756136<div align="right" dir="rtl">סרט ששודר בבריטניה המציץ לתוך חייהם באשפוזשל ילדיםהחולים באנורקסיה. לדעתי סרט מעולה להעלאת המודעות לנושא, בעיקר כי מדובר בילדים קטנים שהתחילו לפתח הפרעות אכילה עוד מגילאי 7-8 ולאחר כמה שנים חלו באנורקסיה. הסרט אינו מתורגם לעברית. הסרט משודר ב-7 חלקים מכיוון שהסרט ארוך מדיי ולא ניתן היה להעלות כקובץ אחד לאינטרנט, מוזמנים לצפות ולהגיב. I'm a child anorexic חלק 1. חלק 2. חלק 3. חלק 4. חלק 5. חלק 6. חלק 7. <P style="MARGIN: 0in 0in 0pt</div>Wed, 05 Mar 2008 12:13:00 +0200linet.ed@gmail.com (לינט וירדן.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=8756136http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=251048&blog=8756136http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=8753655<div align="right" dir="rtl"> הכל התחיל כל כך מזמן...כל כך מהר...הייתי ילדה שמנמנה... אני דווקא חשבתי שאני רזה.. והפנים שלי- זה הדבר הדוחה שבי לא השומן...אני זוכרת מלא מיקרים בהם שמעתי הערות לא נעימות כמו "עופי ממני י'שמנה.."אבל הכי אני זוכרת זה את הטיול השנתי של כיתה ד' או ה' .אני זוכרת שהיינו באוטובוסואני והחברה הכי טובה שלי (גם עכשיו היא נשארה חברה הכי טובה) רבנו.. ריב חסר חשיבות שלילדות קטנות.היא באה לקלל אותי בקללה שאני הכי שונאת שמנהאז אמרתי לה "שמנה נכון??" והיא רק אמרה "כן" כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם...אני חושבת שזה התחיל עוד לפני או אוליי עוד טיפה אחרי.. ההרגשה הזאת שלא נותנת לך לישון... שמעיקה עלייך בכל דרף אפשרית..היא!! שאמרה לי תמיד כמה רזה אני ויפה אני ומושלמת אני.. אומרת בדיוק את ההפך.. היא פשוט שיקרה לי...הפכתי להיות ילדה חסרת ביטחון מכוערת שמנה וחנונית כזאת שכל הזמן לומדת.. שלא יוצאת לפגישות כיתה .אני זוכרת שהייתי נשקלת אחרי השירותים ולפני השרותים. אני זוכרת שהייתי קוראת לאחותי שתישקל לבדוק שאני עדיין פחות ממנה במשקל..גם אם זה בקילו בחצי קילו בגרם!!! ההשוואה שעשיתי (ועושה) ביני לבין אחותי גומרת</div>Tue, 04 Mar 2008 20:12:00 +0200linet.ed@gmail.com (לינט וירדן.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=8753655http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=251048&blog=8753655http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=8751463<div align="right" dir="rtl"> היא לא הייתה כ"כ מיוחדת, לא היה בה שום דבר מיוחד. ילדה שמנמנה אחת, עוד ילדה בכיתה. אני חושבת שהיא התחילה דיאטה, בכיתה ח' בערך, תחילה ח'. היא ירדה במשקל, ועוד ירדה, שמונה קילו חביבים. החמיאו לה, ועודדו אותה, והמשיכו והמשיכו להגיד לה כמה שיפה לה ככה. יום אחד הדיאטה עצרה, ככה, כמו כל דיאטה. אני חושבת שהאכזבה הייתה גדולה. חודש עבר, חודשיים עברו, ושום גרם, או קילו נעלמו. 'לפספס ארוחות זה בסדר', כך היא חשבה, 'לא להביא כריך זה בסדר', כך היא הייתה בטוחה. 'שווה להרעיב כדי להיות רזה', ככה יצאו המילים מפיה, והיא חשבה שזה הגיוני למדי. היא יום אחד אכלה משהו אחד יותר מדי ואמרה לעצמה שלעולם לא תהיה רזה, כי אין לה שליטה על האוכל שלה. כולם שכחו שהיא רזתה או ירדה קילו אחד בכלל, אף אחד לא זכר שהיה מאמץ שכזה בכלל. ופתאום בתחילה כיתה ט', הבום הגיע. היא ירדה וירדה בפלאים, בנמרצות, קילו אחר קילו אחר קילו נשרו ממנה, כולם כ"כ החמיאו וכ"כ אמרו שיפה לה ככה, אמרו שמאז שהיא רזתה היא גם נראית יותר יפה. אמרו לה 'כל הכבוד', ו'איך</div>Tue, 04 Mar 2008 15:36:00 +0200linet.ed@gmail.com (לינט וירדן.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=8751463http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=251048&blog=8751463http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=8652081<div align="right" dir="rtl">התכוונתי להכריז על פתיחה מחודשת של הבלוג, אני מצטערת שאני מאכזבת אבל קשה לי, מאוד קשה לי לעשות את זה לבד ואף אחד לא מעוניין לתרום את חלקו ולעזור לי כאן. פתחתי את הבלוג הזה לפני כמעט שנתיים, ומה עברנו מאז? העלנו את המודעות לנושא, תמכנו באנשים עם הפרעות אכילה ובמשפחותים, נתמכנו ברגעים קשים בהם אי אפשר היה לדבר עם אחרים, שלחתם לי מיילים פרטיים בפעמים שבהם חשבתם שאין עוד עם מי לדבר, אפילו שמרנו על קשר טלפוני עם מי שבאמת היה זקוק למילת עידוד ברגעים קשים, שלחנו אותכם לאנשי מקצוע וידענו את מי לכוון ולאן, ייעצנו כי תמיד יש מה לעשות ואתם הקשבתם. התראיינו לעיתונים ופרסמנו כתבות, קיבלנו תגובות ועידודים, העלנו את המודעות במדינת ישראל וגרמנו לאנשים להקשיב. מי זה "אנחנו"? אני ואתם, ההורים, הכותבים, התומכים האחרים וסתם אנשים שנכנסו להתעניין. קיבלתי עשרות ומאות אימיילים מאנשים שרצו להתייעץ ואנשים שהודו לי כי גם אם לא תמיד הצלחתי להציל חיים (לצערי), הרבה פעמים הפניתי אותכם לדרך הנכונה ומשם אתם יודעים לאן להמשיך הלאה, לחיים עם חיוך אמיתי. הרבה אנשים התנדבו, בין אם מדובר בעיתונאים ש</div>Sun, 17 Feb 2008 16:21:00 +0200linet.ed@gmail.com (לינט וירדן.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=8652081http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=251048&blog=8652081http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=7831960<div align="right" dir="rtl"> "היא ישבה שעות ובהתה במראה, לא מאמינה למה שהשתקף במראה, היתה בטוחה שלא היא זאת שממול אלא בכלל מדובר במישהי אחרת. מה את עושה? שאלתי לתומי. נו, באמת אי אפשר קצת פרטיות בבית הזה אמרה מרוגזת, סך הכל הסתכלתי קצת על עצמי במראה. קצת השבתי בטון קצת מלגלג, את בערך עומדת שם חצי שעה,כן כן, חצי שעה אני עומדת בצד ומסתכלת עליך וחושבת בליבי נו באמת עד מתי. לא נבהלת? שאלתי אותה ספק בצחוק ספק ברצינות. זה לא מצחיק, ענתה נעלבת, למה לי להיבהל?</O:</div>Sun, 04 Nov 2007 02:30:00 +0200linet.ed@gmail.com (לינט וירדן.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=7831960http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=251048&blog=7831960http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=7329172<div align="right" dir="rtl">לפני שאתם רואים את אורך הפוסט, ועוברים לבלוג הבא, בבקשה חכו שנייה. זה עלול להיות הדבר שיעזור לכם להציל חיים. הפרעות אכילה, או בקיצור שאני אשתמש בו בפוסט הזה – ה"א, נחשבות "הסרטן של גיל הנעורים". יותר ויותר בנות מוצאות את עצמן בגיהינום של הפרעות אכילה, ובכל יום ויום מצטרפות אליהן עוד ועוד. דרך היציאה מה"א, קשה הרבה יותר מדרך הכניסה אליה. לרוב, הראשונות שיודעות על ה"א, הן החברות של אותה נערה שכבר שבוע לא כ"כ אוכלת, או שהקיאה אתמול, כי התחשק לה "לטהר" את עצמה... ואותן החברות, אל אותן החברות אני פונה. אתן, אלו שיודעות מה היא עושה, לרוב יכולות להוות את הגורם המכריע בהחלמה של החברה שלכן. חלקכן אומרות לעצמכן "זה לא רציני, היא תתעשת" אבל חשוב שתבינו, אדם נורמאלי, לא מפתח יום אחד ה"א. היא לא תתעשת. זה ילך ויידרדר. תעצרו את זה כשזה עוד בהתחלה, אל תמעיטו בערך הדברים שהיא עושה, גם אם הם נמשכים בדיוק יום, יומיים או שבוע. יש מין קוד בין חברות, קוד הסודיות. אתן תראו את מה שאני עומדת לכתוב, ותגידו שאני מטומטמת, לא חברה אמיתית, לא בשביל שאני אעשה את זה היא סיפרה לי. אבל בכל הנוגע לה"א, אני מבקשת מ</div>Wed, 29 Aug 2007 11:53:00 +0200linet.ed@gmail.com (לינט וירדן.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=7329172http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=251048&blog=7329172http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=7309824<div align="right" dir="rtl">מתוך הספר "אנורקסית שלי" לחזור לאותם זכרונות, לאותה תקופה........ מתעורר בי הפחד לחזור ולהיזכר. אני לא יודעת ממש איך הכל התחיל אבל אני זוכרת את היום שהסתכלתי על עצמי במראה שוקלת 40 קילו אחרי שהורדתי כבר 10 קילו וחושבת שאני שמנה, הפחד לקבל את עצמי כמו שאני לא מושלמת, טועה, בוכה, כואבת, אוהבת, צוחקת. אני רושמת את המכתב הזה וזולגות לי דמעות, דמעות של שמחה, של אושר שקיבלתי את החיים שלי בחזרה. עברה כבר שנה שאני לא חולה, שנה בלי להקיא, בלי לפחד להסתכל על עצמי, בלי לפחד לטעות, לבכות, בלי לפחד לחייך ולהרגיש מאושרת. הזיכרונות צפים ועולים כאילו זה היה אתמול, אותו הפחד להסתכל על עצמי במראה, שונאת את עצמי, הייתי בטוחה שמה שאני עושה זה טוב מבלי לדעת שאני משלמת את המחיר הכי יקר שיש, לאבד את עצמי ולמות ולא רק את עצמי, לאבד את המשפחה שלי, זאת שיקרה לי מכול, זו שקיבלה אותי למרות שהיה קשה, נלחמה למעני והחזיקה לי את היד חזק ולא הרפתה ותמיד נתנה לי להרגיש כי יש תקו</div>Sun, 26 Aug 2007 22:58:00 +0200linet.ed@gmail.com (לינט וירדן.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=7309824http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=251048&blog=7309824http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=7299174<div align="right" dir="rtl"> שלום , אני ד' . אני לא יודעת איך להתחיל , אני רק יודעת שזה לעולם לא ייגמר , ואני אפילו יודעת למה אני מתכוונת . לפני שלוש שנים הייתי בכיתה ז' , הגעתי ולא הכרתי אף אחד , אבל ראיתי שכל הבנים מסתכלים עליי , וכל הבנות מקנאות , ואני לא הבנתי למה . ידעתי רק דבר אחד : ד' , הולך להיות לך טוב . עם הזמן המחזרים גברו , וכמות החברות גם ככה , כמו בכל מקום רגיל היו את אלה שפחות נחשבים , נקלעתי לשיחה של שניים מהבנים ה"פחות נחשבים" , אני זוכרת מה הם אמרו וכל פעם שאני נזכרת זה כאוב מחדש . "אני לא מבין , מה כולם מוצאים ב-ד' הזו ? היא שמנה כזאת , כולה עגלגלה וזה..." "כן אתה ממש צודק , אני לא מבין איכס היא דוחה אותי" באותו רגע רצתי לשירותים ובכיתי , הסתכלתי במראה , פתאום התחילה להעלם הדמו תהיפה והרזה שכולם אוהבים , במקומה עמדה שם מישהי מכוערת ומלאה , עם שומן מכל מקום , לא יכולתי לסבול את זה , באותם הימים לא ידעתי מה זה "אנורקסיה" ידעתי שזה בנות רזות , לא ידעתי מה זה בכלל , כתבתי דיאטה בגוגל , ומצאו ל המון דיאטות משונות שהחלו באכילה של 50 קל' ביום עד 0 קל' ביום , זה סיפק אותי , התחלתי לרדת המון</div>Sat, 25 Aug 2007 19:11:00 +0200linet.ed@gmail.com (לינט וירדן.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=251048&blogcode=7299174http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=251048&blog=7299174