בת 14 וחצי, סוף כיתה ט':
תמיד הייתי ילדה מלאה.
לא שמנה, מלאה. מלאונת כזו.
אבל זה הספיק בשביל שאני אסבול מההצקות של הילדים בבית ספר, כל יום, כל היום, במשך 8 שנים.
אך זה לא השפיע עליי... תמיד הייתי ילדה מאושרת ומלאת שמחת חיים, עם חיוך תמידי על הפנים.
הייתה לי חברה. שמנה. לא מלאה, שמנה. תמיד השוויתי את עצמי אליה וכך חסכתי לעצמי את הרגשות אשמה על כל פעם שאכלתי.
עד שעליתי לחטיבה.
כיתה ז'...(התחלה):
ההצקות גברו, במיוחד כשהשמנתי עוד יותר, וחברה שלי... פתאום נהייתה רזה.
מאוד.
כבר לא היה לי למי להשוות את עצמי, הייתי הילדה הכי שמנה בשכבה, ולאט לאט התחלתי לשנוא את זה.
קינאתי בחברה שלי, שממשקל 70 היא ירדה למשקל מי יודע כמה, רציתי להיות רזה כמוה, כמו כל הכוסיות בשכבה, רציתי שיהיה לי חבר, רציתי שיאהבו אותי, אבל זה בחיים לא היה קורה אם אני שמנה.
הייתי על מצב ששקלתי 74 על גובה 168.
כיתה ח'...(הולך ומסתבך):
אז הלכתי לדיאטנית, והיא עשתה לי דיאטה מסודרת ומבוקרת, ועמדתי בה במשך חצי שנה... ירדתי 9 קילו. (מפה שקלתי 65)
הכל היה טוב ויפה, הייתי יותר רזה, אהבתי את עצמי קצת יותר.
אז שהגיע החופש הגדול. הפסקתי את הדיאטה לגמרי.
התחלתי לאכול כמו משוגעת, כל יום, כל היום, ועליתי בחזרה 7 קילו(72) בחודשיים. לא הייתי מודעת לכך, חשבתי שאני עוד רזה, אבל כשחזרתי ללימודים וההצקות שוב החלו, והסתכלתי בתמונות מתקופת הדיאטה, הבנתי.
כיתה ט'...(מה לעזאזל הולך פה?):
והמצב רק הלך והחמיר, התחלתי לשנוא את עצמי, את הגוף שלי, לא הצלחתי להסתכל במראה בלי להתחיל לבכות או להיגעל.
שנאתי את זה. חברה שלי רק הלכה והרזתה עוד ועוד, היא השיגה חבר, והמון חברים חדשים, והרגשתי כל כך לבד, כל כך דחויה, כל כך שמנה.
התחלתי לאכול פחות. התחלתי לאכול מסודר, כמו בדיאטה שהייתה לפני כמה חודשים, וזה לא עזר, עדיין שנאתי את עצמי, על כל ביס שאני אוכלת, הרגשתי אשמה, פרה, שמנה.
התחלתי להקיא את כל מה שאני אוכלת.
ידעתי שזה לא בסדר. ידעתי שזה חולני ומעוות, אבל חשבתי שזה רק לתקופה קצרה ואחרי שאני ארזה אני אפסיק.
ירדתי במהירות מסחררת, כולם החמיאו לי על איך שאני נראית "וואי, כמה רזית!" "איזה כוסית נהיית!" "איך רזית את זה כל כך מהר?"
בנים התחילו איתי.
הייתי בעננים. הייתי מסונוורת. זה הביא לי רק טוב.
המשכתי להקיא, ולעשות המון ספורט, הגעתי למצב של 60 קילו על גובה 171 (ירדתי 12 קילו בחודשים ספורים).
חברה שלי, הזאת שרזתה, שמה לב שמשהו חשוד אצלי.
היא לקחה אותי יום אחד, בהפסקה, ושאלה אותי למה אני לא אוכלת בבית ספר. (לא אכלתי בבית ספר כי לא הייתה לי שום דרך להקיא את זה, אז פשוט שמרתי את הסנדוויץ' לבית, כדי שאוכל לאכול ולהקיא אותו אחר כך)
עניתי לה שאני פשוט לא רעבה.
היא הסתכלה עליי במבט של 'אני יודעת שאת משקרת'.
ואז היא אמרה את זה - "אני כבר לא יכולה לצאת מזה. אל תתחילי גם את."
וזה פשוט הכה אותי בהלם. גם היא?...
ומאז הכל התחיל להדרדר, חברה שלי סיפרה לי הכל, אבל אני לא סיפרתי כלום, לא הייתי מוכנה לקבל את זה, אני לא בולמית, אין לי הפרעות אכילה, אני פשוט ילדה שמנה שרוצה להרזות...
ולמשך כמה שבועות אהבתי את מה שראיתי במראה.
אבל זה נעלם מהר מאוד, כל פעם שהבטתי במראה ראיתי את הפרה, השמנה שהייתי.. ולא סבלתי את עצמי.
כולם מסביבי אמרו לי "אסור לך להרזות עוד," "את נראית מצוין ככה, אולי אפילו טיפה יותר מדי רזה"
אבל לא הקשבתי להם, הפסקתי להקיא, אבל השנאה העצמית נשארה.
ועדיין נשארת...
כרגע...(אופטימית):
אני עכשיו בת 14 וחצי, סוף כיתה ט', שוקלת 64 על גובה 171, מנסה להתגבר על השנאה העצמית, על הראייה המעוותת ועל ההפרעות שיצרתי לעצמי, יחד עם חברה שלי.
יום יבוא ונאהב את עצמנו...
קטעים מומלצים:
"אני הייתי מתה".
"מה איבדת להפרעות האכילה?".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
