החיים בצילה של האחות האנורקסית:

החיים בצילה של האחות הגדולה והאנורקסית היו קשים למדי.

על כל קילו שאני העלתי, בקלות ובעצב, היא השילה קילו, בייסורים ובשמחה. וככול שאני השמנתי והתכערתי, היא רזתה ויפתה, ובזמן שאני הייתי בודדה וגלמודה, אצלה המחזרים לא נתנו מנוח.  אבל היא, הגברת, הייתה תפוסה. כן, לנסיכה היה חבר- אורי היה שמו. וכל שניה שהיא לא הייתה עסוקה בו, היא הייתה עסוקה בעצמה. כולם היו מוכנים להישבע, שהסיפור שלהם לא ייגמר בפחות מחתונה, בית, גינה, שלושה ילדים וכלב. נשמע כמו הסוף המושלם, לא?. בשביל רודנית כמו מיכל, שום דבר לא היה מספיק, ובטח שלא בוחר פשוט, עם לב זהב, כמו אורי, בשבילה, השמיים היו הגבול, ולגבול אין סוף, וכמה שהיה לה יותר, היא רצתה עוד, ועוד. ועוד.

כשהייתי בת שתיים עשרה, שתינו הגענו למשקלי השיא שלנו- אני, בת שתיים עשרה, עם גובה של מטר ושישים ושתיים סנטימטר, ובמשקל של שבעים וארבע קילוגרמים, והיא בת עשרים ושתיים, עם גובה של מטר ושבעים ושתיים סנטימטר, במשקל של ארבעים ושתיים קילוגרמים. מצחיק, לא?. לפעמים בנאדם מצחיק, וכשמצחיק אז צוחקים. וצחקנו, למרות שנקרענו מבפנים.

הפרעה נפוצה: בולמוס אכילה, תודה רבה ל L.L.B.

 

שרון וייס, בת 24, שוקלת כמו הגיל שלה. היא אושפזה כבר 12 פעמים ובפעם האחרונה הגיעה לבית החולים על סף גסיסה.

לצפייה בסרטון.

*מומלץ!

אני בת 17, אני לא חולת אנורקסיה, לא חולת בולמיה, לא בעלת הפרעת אכילה אבל לא הייתי רחוקה משם.:

את הבנאדם שאני היום, שלם ושמח ואוהב ורגיש וקשוב וחי אני חייבת לאנשים שאני אוהבת
שלא נתנו לי להגרר אל התהום הזו שמוכרת לכולנו.
בתקופה הקשה הזו כתבתי איזה שהוא קטע שאני מקווה שלא תזדההו איתו ואם כן אני מקווה
שתדעו שדברים כאלו לא צריכים להיות נורמה ושמפחיד להישאר עם זה לבד. (בבקשה לפרסם
גם את החלק הזה).

הכי אני מפחדת מהזמן בו מחכים להירדם. הזמן בו אני לא יכולה לברוח ממני.
אין מסטיק ללעוס ואין פתק לרשום אי אפשר להתעסק בכלום אי אפשר להסיח את הדעת.
צריך לשכב בחושך אני אנוכי ועצמי ולהקשיב למחשבות אותם דחקתי הצידה במהלך היום.
מוזר אבל שהרגע הזה שכל כך מטריד אותי, בבוקר הוא כבר נשכח ממני.
אף פעם אני לא מצליחה לזכור את הרגע בו הפכו המחשבות הטורדניות לחלומות.

יש שקט ושקט הוא הצליל הכי עוצמתי. הראש מונח על הכר ואז המשא יורד מצווארי וכתפיי
המייללות. התנאים אופטימאליים לשלווה ואז זה כמו לעמוד מול מראה. עירומה.

כשאני עומדת עירומה מול מראה, ויצא לי כמה פעמים לנסות את זה, אני רואה את כל
הפגמים שבי ואת כל מה ששבור ומקומט ולא יפה. אם יש מספיק אור, ואני עומדת מספיק
קרוב, קרוב לודאי שלא אוהב את מה שאראה.
בלילה אני המראה של עצמי, אני פאנל השופטים הכי ביקורתי ואני צריכה לנצח את עצמי
במלחמה. מה שאומר שבכל מקרה חלק ממני עומד להפסיד.
אני בחלל הזה יחד עם המחשבות והרגשות והכיעור והחסרונות והפחדים והכאבים.
ואז לא צריך מספיק אור רק מספיק חושך, שיקל על המבוכה ושיסתיר את הדמעות או הסומק.
ואז לא צריך לעמוד קרוב אפשר גם לעמוד מאוד רחוק ועדיין לראות הכל ולא להחמיץ אף
פרט מצלק.

אני מהססת, עוד קצת ואז העייפות מכריעה ואני מזדחלת למיטה. מתקפלת בעצמי. ומחכה.
והמחשבות והרגשות הם כולם הכינו את עצמם.
ובראשי עוד נותרו אור הירח השוטף את הרחוב, הכוכבים המנצנצים וקורצים עיניים כמחווה
של אמון בין שניים הקושרים קשר נגדי והטיפות החמות של המים בהם ניסיתי לשטוף את
היום מעליי ללא הצלחה. וכל אלו כמו לוחשים את פחדי.
ואני מחכה, והשמיכה שעוטפת אותי ומדמה לי חום היא זו שמשאירה חרכים ספורים דרכם
נכנסים ליטופים של רוח קרה. הרוח מנשקת את גופי ועם כל נשיקה נשמתי נעתקת. אני כבר
יודעת שבעוד רגע יצופו הפרטים ואני ואנוכי נשים את כפפות האגרוף ונתחיל.
ובקרב הזה תמיד אני אנצח ותמיד אני אפסיד. אצא עטורת זר פרחים ומעוטרת חבלות
וסימנים. וכל אלו יצרבו כל כך.

ואחרי הקרב בו נשארתי יתומה מהרגשה אני אחוש את הגואלת עולה ועולה בי, מכבידה על
עפעפיי ומצווה על איברי רפיון. וברגע של נצח היא תשא אותי מהזירה בה נפלתי ונשארתי
עומדת ותיקח אותי איתה אל מחוזות מתוקים מרים. השינה.

למחרת בבוקר לא אוכל לזכור את המחוזות בהם ביקרתי או את הרגע הנצחי בו הרגשתי
אינסופית. כל מה שיהיה לי לעד מהימן הם פרחים נבולים סבוכים בשערותיי וחבורות
כחולות.

 

"אסור להתמוטט", שכתבה סתיו, פורסם בנענע ואתם מוזמנים להגיב.

 

 

סתיו =],רק רצית להיות רזה:

את רוצחת את עצמך מרוב פעילות גופנית. סופרת את הקלוריות ששרפת בבריכה בשעתיים האחרונות. 678. יפה. עכשיו תישארי במינוס הזה. תשברי שיא.

את חוזרת הביתה. חולפת על פני המטבח. לא מסתכלת. נכנסת ישר לחדר. מפעילה את המוסיקה ומתחילה לרקוד. אירובי. היית אומרת שבערך 200 קל' שנשרפו. זה אומר 878. אבל בגלל שאת לא בטוחה כדי שלא תתאכזבי, את אומרת ש-800. כל הכבוד.

עכשיו כל מה שנשאר זה לעשות את כל מה שאת צריכה לעשות, והכי חשוב, להתרחק מהמטבח. את מפנה מקום בשולחן, יושבת לרגע. אבל אז את מתחילה לרעוד. את הולכת למטבח. רק תשתי מים ותחזרי. זה הכל, את מבטיחה לעצמך.

את פותחת את המקרר וחושבת על ארוחת הצהריים שאת צריכה לזייף. חושבת מה תגידי שאכלת. מחליטה שמרק תהיה בחירה נכונה, כי אחרי טיפות של מרק אי אפשר לעקוב, לעומת זאת אחרי מזון מוצק אפשר. ועוקבים אחרייך. יודעים שאת כזאת. יודעים, ולא עושים כלום. שותקים. בתוך המקרר את נתקלת בבקבוק שוקו. פעם היית מכורה לשוקו, את עוד זוכרת את זה. עוד נשאר בתוכך משהו שקורא לך לשתות אותו. את שולחת יד, אפילו לא מוזגת לכוס. פותחת את הפקק ושותה. מפסיקה. יורקת החוצה. מה את עושה?! מטומטמת.

התותים המסוכרים קוראים לך גם הם. הגוף והנפש נלחמים. את פועלת מתוך דחף בלתי מוסבר. דחף שאת שונאת. מן תחושה כזו בבטן. ר ע ב. את פותחת את הקופסה ומוציאה מתוכה תות אחד. לועסת, בולעת. איכס. שמנה. מחזירה למקום. את רואה ממרח שפעם אהבת. לוקחת חתיכת לחם ושמה עליה כמות גדושה ונכבדת. בשנייה האחרונה מתחרטת ומחזירה חלק. נשארת לך פרוסת לחם, קל כמובן. אבל הפרוסה כמעט ריקה. מה שנשאר זה שכבה דקה של סימן שפעם היה מרוח עליה משהו. את לוקחת ביס. מתחילה לאכול, כמו חיה. מפלצת. קולות צורחים בתוך הראש שלך. את מתנשפת. מה את עושה?! "תסתמי" את לוחשת. "אני לא רוצה לשמוע אותך. פשוט תסתמי." גומרת את הלחם, לוקחת עוד שלוק מהשוקו, ובכוחות שלא יאמנו, מרחיקה את עצמך מהמטבח. הרגע מנעת מעצמך בולמוס. אבל בזבזת 100 קלוריות. נשארת במינוס של 700. את חושבת על להקיא, אבל מחליטה שלא. את לא תהיי מיה. לא. את נשכבת על המיטה, מחוסרת כוחות. עוצמת עיניים, ורואה אדום. דם. את מתקרבת אל שולחן הכתיבה. שם מונחות המספריים, הכל כך מוכרות. את מפשילה את השרוול וחושפת שלל צלקות. מזכרות מהפעמים הקודמות. את מקרבת את המספריים אל עורך, מתחילה ללחוץ. שורף, הכאב מתפשט בכל הגוף שלך. דם חם משפריץ החוצה, ואת נושמת לרווחה. את מעמיקה את החתך, יודעת ששוב תישאר לך צלקת. שהיא תצטרף אל חברותיה, אלו שבמשך כל חייך תביטי בהן בשנאה. בעצב. בזיכרון, של מה שהיית במשך השנה האחרונה, מי יודע עוד כמה זמן תישארי כזו. לנצח קול מהדהד בראשך. היא שוב מופיעה למולך. עם שיערה השחור והחלק, עיניה חסרות ההבעה והגוף..יש לה גוף בכלל? כמו מרחפת מעלייך. זוהרת. "אנה, שקט. תעזבי אותי. לכי מפה." לעולם לא. הקול כמו מתנגן בתוכך. מרעיד את עצמותייך. סיימת לחתוך. הכאב תוקף אותך בגלים. סחרחורת ממושכת. את נופלת על הרצפה. שחור בעיניים. מחזיקה את עצמך, שלא תתעלפי. אסור. אסור להתמוטט. לכי לישון. שפתיה של המפקדת שלך מצוות. ואת? מצייתת. הולכת אל המיטה, נשכבת, מכסה את עצמך בשמיכה ועוצמת את עינייך. מי יודע אם זו תהיה הפעם האחרונה שתעצמי אותן. מי יודע אם עוד תקומי מהמיטה. רק אלוהים יודע. את פוקחת את עינייך ולוחשת בתחינה "אלוהים, תשמור עלי, בבקשה." עינייך נעצמות כעת מעצמן. לאט לאט פנייך נרפות, את נרגעת. נשימתך נעשית קצובה וסדורה. את לא זזה. נכנסת לעולם אחר. שוכחת מהדאגות לרגע. בעולם הזה אין קלוריות, אין מספרים על המשקל, אין אוכל, אין מספריים. את רק מרחפת. האם זה הסוף? לא. האם הסוף קרוב? את לא יודעת. תראי מה נהיה ממך. כל מה שרצית היה לאהוב את עצמך. להיות רזה. רק רצית להיות רזה.

 

 

חשוב!!!

 

"עזה כמוות הרעבה", לינק.

"אנורקסיה נרבוזה", לינק.

"אנורקסיה במשפחה: מתי נדע שזה קורה ואיך נפעל", לינק.

 

תודה רבה ל L.L.B.

 

דנה על חברתה, בת 16:

היא תמיד הייתה רזה וכל כך יפה. יש לה עינים כחולות ועמוקות שמכשפות את כולם.

השיער הזהוב והגולש שלה..תמיד הדהים את כולם, ואותי.

לא היה אחד שלא אהב אותה.

תמיד צוחקת ומאושרת,ראו זאת בעיניה.

היא הייתה מושלמת. אבל אז משהו השתנה בגישה שלה לגבי עצמה..

 והיא נהייתה יותר  רזה, כ"כ רזה, עד שהיא כמעט נעלמה.

 היא הפכה לחיוורת, ילדה יפה עם עיניים עמוקות כל כך שהולכת לגמרי לאיבוד.

 כבר לא מבינה את החוקים של המשחק, כבר לא מבינה מתי תורה, ואיך אפשר לנצח.

 והיא נשארה תקועה שם.

 כ"כ מושלמת, כ"כ אהובה, אבל כ"כ שונה מתמיד ומפעם.

היא תמיד קיוותה שאולי גם אצלה, זה יהיה כמו באגדות, כמו בסרטים, ויהיה מישהו שיצפה בה מהצד, והיא תקבל ממנו אהבה.

אולי בגלל זה..אולי בשביל שזה יקרה, היא נהייתה כל כך רזה.

היא תחזור למה שהייתה פעם?

הצחוקים, האדמימות בלחייה, והשמחה התמידית בעיניה הכחולות והעמוקות?

האם יעלם ממנה החיורון, והשקט בעיניה?

אני כל כך אוהבת אותה, היא כל כך חשובה לי..לי ולכולם.

... מתי כל זה יגמר ויחזור להיות מה שהיה קודם? והיא לא מבינה