"איפה אתם חברים?.. אני צריכה אתכם אבל לא כשאני בהתקפי בולימיה לא כשאני לא שמה לב מה קורה איתי ואני מתדרדרת, אלא סתם בשביל משהו פשוט חברות פשוטה ואנושית, אני סתם בודדה."
היי אני crazy peach ואני בת 17 עוד מעט בת 18, אהיה בוגרת ועצמאית לגמרי כשאני עוברת לשלב שבו אני אהיה רק לעצמי.אבל אני פוחדת שאגרור את הבולימיה למשך חיי.
לאחרונה יצא לי לדפדף ביומן האישי שלי, ולהבין שאני בולמית כבר ארבע שנים לא מוצלחות, שמילדה חרוצה ומלאת ביטחון עצמי הפכתי למשהו שנרקב מבפנים.
מאז שהתחלתי להתפתח אימי ואיתה כל המשפחה כבר דאגה להזכיר לי שאני נהיית ילדה "מלאה" למרות שעכשיו אני מסתכלת על התמונות שלי מגיל 12 אני מגלה שהיתי ילדה חמודה במצב גופני נורמאלי לחלוטין. אלה מאז כל שנה התחלתי לעלות במשקל עד שהייתי ב 15 קילו מעל המשקל הנכון.
אני לא מוצאת את הסיבה המסוימת הזו שבגללה אני בולמית כביכול, אולי ההורים שלי גרמו לי להתעסק בגוף שלי עדיין תמיד צעקתי עליהם שהם יורדים עליי שאני שמנה (והם צעקו לי בחזה חס וחלילה הרי אני אוהבים אותך איך נוכל להגיד לך דבר כזה)והדבר הכי שנוא היה ללכת עם אבא שלי לקניות לקנות ג'ינסים כשהוא היה טופח על ירכיו כרמז ל"את צריכה קצת להוריד מהירכיים, יש לך נטייה להשמין שם" ועם זאת היה אומר לי" שלא תעז להתדרדר לאנורקסיה או בולימיה וכל כל השטויות האלה" . אף פעם לא נתתי לאנשים לרדת עלי בגלל המראה החיצוני תמיד ידעתי איך להחזיר אבל את מה שנעשה אי אפשר לשנות, כל מילה פגעה בי כמו חץ, כל מילה נכתבה בפנקס השחור שלי של הדימוי העצמי שאותו סירטתתי ביומן שלי וציינתי חלקים שאותם אני צריכה להעלים, כמו בתכנית "הברבור".
אך הסיבה העיקרית היא סקרנות ולא יותר מי זה, ההתעסקות הובילה לסקרנות.
אבל אני עדיין לא בטוחה לגבי הבולימיה שלי, אני אף פעם לא הייתי בולמית שמרנית . לפעמים ממש נגעלתי מי זה, התעייפתי, התעייפתי מלנסות להסתיר את זה, פחדתי מכל מיני סיבוכים רפואיים לגביהם הייתי מודעת מצוין, יו לי כאבי ראש שהפריעו לי והייתי עצבנית סיבה נוספת אני מאוד חייכנית ושמחה מבחוץ וכך שלא לעולם בחיים שלי לא הייתי בדיכאון אבל הרגשות שלי דכדכו מעצמם.
התקפי הבולמוס חזרו כל פעם לכבוד מאורע מיוחד, כמו טיול שלכבודו תמיד הצבתי מטרה להוריד 10 קילו תוך שבועיים, פורים לכבוד התחפושת היפה והמהממת שאני תופרת לעצמי כדי להראות לכולם עד כמה אני יפה, לכבוד מסיבה לכבוד כל דבר , לכבוד כל פאניקה. כמו הפאניקה שיש לי עכשיו לעלות את כל ה 5 קילו שהורדתי בדיאטה מאוזנת אבל קשה מאוד.
אולי סיפרתי לפני שנה שנתיים לכמה חברות שאני הייתי בולמית אבל תמיד השתמשתי בלשון עבר, להורים בבי אין בכלל חשדות כי אני כל הזמן מספרת על החברות החולות נפש שלי שעוסקות בבולימיה, אנורקסיה והתאבדויות, כדי להסוות את מה שאני באמת אני בעצם אותה הפסיכית כמוהם. אני מעדיפה למות לגלות להורים שאני בולמית או שהם יגלו את זה , כבר המון זמן אף אחד לא חושד בי. וגם אני פתית לפעמים חושבת שהכול בסדר כשאני מבינה שאני מאבדת הכול לאט לאט. שפיות, ביטחון עצמי, תפיסה מציאותית, חברות- שהוא עוד תסבוך נוסף בפני עצמו שומר לי שלא משנה מה לאף אחד לא אכפת ואף אחד לא צריך לגלות למרות שאני מתה לגלות כדי לרכוש קצת חברות אמת שהרי בסופו של דבר תתבסס רק על רחמים עלובים וקצרים, מי רוצה חברה בולמית על הראש? אני שוקלת עזרה ניסיתי עזרה, אבל דיי התעצלתי להתמיד בה, כי אני יודעת ששום דבר לא יעזור עד שאני ארזה ורק אז ארגיש את השלמות.
בנוסף לכך הייתה תקופה שהיתי חותכת את עצמי כמו כל שונאת גופה הגונה, עם מספרים קטנות לגזירת ציפורניים , הייתי עושה חתכים דקים וארוכים או קטנים של גזירות - נשארו צלקות קטנות כמעט בלתי נראות לעין , לשום עין חוץ משלי עד שנשברתי בבכי כי הבנתי שאני לא יכולה יתר פחדתי שיגלו, עד כדי כך אני מסתירה את הכול.
ההקאות האחרונות שלי הן הכי חזקות שהיו לי , אני שואפת להקיא את הכול , עד הסוף, נהנית מההרגשה שלי בטן מתכווצת ומעלה גירת רוק כמו גמל וכמובן שאחר כך הבטן כואבת כשאוכלים כי כבר כולה התכווצה. יש רגעים שאני נהנית מההרגשה הפסיכוטית המיוחדת שלי, יש לי משהו כזה מסובב משל עצמי ואני נאחזת בו כי אני יודעת שאת זה אף אחד לא ייקח ולא ישנה ויש לי את הסוד הגאה הקטן שלי. תכונה בולמית נוספת שנרכשה לאחרונה היא שאני "מהופנטת" ושוקעת במחשבות ואנשים שואלים אותי אם הכול בסדר, כמובן שהכול בסדר, הרי המחשבות הן רק לעצמי ולשקוע במחשבת בעיניים פקוחות זה הכי כייף, והרי מה אכפת לכם בכלל מה אני חושבת? איפה אתם חברים?.. אני צריכה אתכם אבל לא כשאני בהתקפי בולימיה לא כשאני לא שמה לב מה קורה איתי ואני מתדרדרת, אלא סתם בשביל משהו פשוט חברות פשוטה ואנושית, אוני סתם בודדה.
לפעמים בא לי להישבר ולספר אבל מה התועלת, אין תועלה, אין תועלת בלי יופי ורזון הרי האופי שלי כבר נדפק. אני מאוד עלובה :כל הזמן מנסה להתלבש יפה אבל זה מושך רק זבובים, אני רוצה שיגידו לי כמה שהיא יפה, אבל אני סתם עלובה פשוט עלובה. אבל אני יודעת שעד עכשיו הצלחתי להסתיר הכול היטב יוצאת מרימה את הראש מהאסלה , שוטפת טוב את האסלה מנקה את הכול אחרי כדי שלא יגלו, שוטפת פנים ידיים היטב עם סבון שלא יישאר ריח, לוקחת קצת משחת שינים ושוטפת איתה את הפה כדי שלא תהיי הרגשה מגעילה של קיא ופה זה נגמר ואז אני יוצאת ומתנהגת כמו תמיד, עם החיוך והשיגעון המיוחד שלי וריקבון מבפנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
