הגבוליות של החברה. הפרעה שלמה שמבוססת על מזון.

כמה הבטיחו לי רזון? כבר קשה להיזכר.

תיה, כדורים "מנקים", כדורים "סותמי תיאבון", ספורט.

רק הדוגמניות בשלטי החוצות לעגו לי באופן קבוע.

אבל עכשיו כבר לא.

עכשיו אני יכולה לבוא ולירוק להן בפרצוף.

להראות להן שלי יש יותר עצמות. לי יש פחות שומן. אני יותר חזקה.

אני עוברת ליד אנשים במסעדות.

הם יושבים, מדברים, שותים מיץ ואוכלים פסטה.

אני כבר שכחתי את הטעם.

בעצם, לא שכחתי.

אני פשוט לא רוצה להיזכר, כדי לא למעוד שוב.

מעידה היא חולשה, חולשה היא לאוכל, חולשה לאוכל מובילה להקאה.

הקאה משפילה אותי. אני יותר חזקה ממנה.

ואף אחד לא אמר לי.שככה הכל ייגמר.

הייתי ילדה.שרק רצתה להיות רזה.יפה.מושלמת.

גדלתי להיות הצל של הילדה הזו. הצל השמן.שכל כך לא ראוי לאוכל.

כן.אני עדיין שמנה. ואנשים שמביעים זעזוע לנוכח הרזון שלי-עולים לי על העצבים.

כי תגידו, מה זה עוזר לי? שאתם אומרים שאני רזה

אתם באמת חושבים שאני רואה את זה?

אני רואה פרה. זה שהמשקל מראה לי שאני לא שוקלת מספיק -זה פרט שולי.

אני מסרבת לאכול.המראה מאכילה אותי מספיק.בשביל להמשיך להתקיים.

אני עוברת לידכם בתחנות אוטובוס.

יש שיסתכלו ויגידו שאני רזה ומגעילה מידי.ויש שיסתכלו ויחשבו שהם רוצים להיראות כמוני.

אתם לא רוצים, תאמינו לי. הקרבתי כל כך הרבה בשביל להיראות ככה.

אני הולכת ומפזרת בדרכי בדלי סיגריות. משאירה לפעמים כוסות קפה ריקים.

בלי סוכר,כמובן.

אנשים מסתכלים עליי הולכת ולא מבינים באילו כוחות.

איזה כוח יניע ילדה בתת משקל שלא אוכלת כמעט כלום לעשות ספורט 3 שעות ביום?

מי שלא יודע את התשובה,כניראה שאף פעם לא ידע את טעם השנאה העצמית.

היא האנרגיה.היא הכוח.אותה אני רוצה לגרש.

אל תחשבו לא נכון.אני מנסה.

אני עומדת מול המראה ומחפשת עצמות, שימלאו את החור השחור שבתוכי.שרק דורש עוד ועוד.

אני הולכת לבית חולים ומקשיבה לאישה שמתיימרת לדעת מה היא הפרעת אכילה רק בגלל שהיא למדה את ההשפעות הפיזיות שלה.

אף אחד.לא יודע מה זה הפרעות אכילה.עד שהוא לא עובר אחת.

בין המסדרונות הלבנים של בית החולים אני לא מוצאת נחמה.רק פחד.

פחד שיכריחו אותי לאכול.ולשנוא את עצמי עוד יותר.זה אפשרי.מאוד אפשרי.

במחלקה להפרעות אכילה יושבת ילדה על מיטה.

מגש עמוס באוכל לרגליה.

היא 1.65 ס"מ לגובה. ומשקלה 39 ק"ג.

היד הגרומה שלה מחזיקה מזלג עם אוכל עליו.

היא מזיזה את היד לכיוון הפה. ודמעות זורמות על לחייה.

הילדה הזו.היא אני.

בבקשה תציינו כינוי וגיל.

ב-23.10 נשלח אליי קובץ באימייל ע"י שרי, הקובץ הוא בעצם ספר שהיא מקווה להוציא לאור המתבסס על קטעים שרשמה חנית ז"ל, בחורה בת 24 שהפרעות האכילה סובבו את חייה בשנים האחרונות.

לפני שהספקתי להתחיל לפרסם קטעים מהנכתב, קיבלתי בשורה מרה כי חנית נפטרה יומיים אחרי שקיבלתי את המייל, 25.10.06.

חנית מתה אתמול בגיל 24. היא שקלה במותה 19 קילוגרם, כמו ילדה בכיתה א'.

יותר משליש מחייה בילתה במלחמה בעצמה, בגופה; במחלת האנורקסיה-נרבוזה שדירדרה נערה מוכשרת ורגישה בצורה יוצאת דופן לשבר כלי. היא עברה אישפוזים, טיפולים ואיבחונים. את הכל ליוותה ביומן אישי שכתבה, שבו חשפה את תחושותיה לאורך ההתמודדות כולה. היומן הזה הפך לצוואתה האחרונה, שאותה ביקשה לפרסם כדי שישמש כתמרור אזהרה לנערות אחרות. לכולנו.

את הכתבה המפורטת תוכלו לקרא כאן.

מדיי פעם אני אפרסם לכם קטעים מהיומן שלה שעוד לא פורסמו.

קטע מתוך היומן הראשון  -sweet sixteen

"השבוע אני שוב עם זונדה ולכן נשארת סופשבוע. נשארנו 5 בנות השבוע . השבוע השתחררה לי.

היא הילדה הראשונה שראיתי שבאתי לפה עוד בכניסה בדלת.  בשבוע הבא ישתחרר אריאל ואחריו קשקש. לשאר כנראה עוד יש זמן.

בזמן האחרון יש לי הרבה מחשבות על מוות. המחשבה הראשונה שעולה לי הבוקר כשאני

קמה היא שבא לי למות וזו המחשבה שעוברת לי הכי הרבה פעמים ביום והיא גם המחשבה שמסיימת לי את היום

לפני שאני הולכת לישון. דרך אגב התחלתי לישון עם דובי- ארנבון קטן שאמא קנתה לי. אני מנסה כל מיני דברים

ואני עוד אנסה. גם הגעתי להחלטה שאני רוצה להקפיד לרשום ביומן וגם לקרוא יותר. פשוט אני מרגישה שכל היום

שלי נמרח ומתבזבז סתם. ממש סתם. היום הוצאתי לעצמי את הזונדה. זה ממש קל ופשוט הרבה יותר ממה שאפילו

חשבתי. זה בכלל לא כואב. התאהבתי בזונדה הזאת ברצינות. אבל אני מתכוונת לאכול ולהשקיע מאמצים לאכול ולצאת מהר. באמת כל הזמן אני אומרת את זה לעצמי לא בגלל שאני כל כך רוצה לחזור הביתה, ממש לא, להפך, בזמן האחרון

אני מרגישה צורך שלא יבקרו אותי. מעצבן אותי כשמבקרים אותי כאילו זו איזושהי הצקה. אני מעדיפה להיות פה לבד. "

 פורסם בפוליטנט,

זהירות, טריגר!!!

"ירדתי מהר מאוד למשקל  42 ק"ג ואז כבר ממש הציקו לי כל מיני בני משפחה וחברים על זה שאני רזה מידי.... אז החלטתי להפסיק עם המשלשלים, ואז זה עוד היה יחסית קל כי הייתי לוקחת ממש קצת יחסית להיום. יום אחד אמא שלי מצאה קופסת משלשלים ריקה בחדר שלי ואז היא רק הבינה שאני באמת חולה"

Fatish בת 20, מספרת לנו את הסיפור שלה בשלושה חלקים, חלק א' לפניכם:

מאז ומתמיד הייתי ילדה רזה, כשנכנסתי למגמת מחול בכיתה ז' ההורים שלי איימו עליי שאם אני לא אעלה קצת במשקל הם יוציאו אותי מהמגמה, אמא שלי תמיד דאגה לשמור עליי מהפרעות אכילה (אירוני לא?)... לא עשיתי דיאטה ולא חשבתי על זה אפילו, להפך הייתי מנסה בכוונה לאכול דברים משמינים כדי לעלות קצת במשקל כי תמיד אמרו לי שאני נורא רזה וזה עיצבן אותי.

אני זוכרת שבכיתה י' התחלתי לעלות קצת במשקל, כשנכנסתי לתיכון שקלתי בערך 43 על 1.60, במהלך כיתה י' עליתי ל49 ק"ג. בסוף כיתה י' חליתי בדיזנטריה שזאת מחלה של חיידק במעיים ובמשך חודש הייתי משלשלת כל דבר וגם לא יכולתי לאכול כלום חוץ מצנימים, אורז ובננות. במהלך החודש הזה ירדתי ל46 ק"ג אבל כמובן ברגע שהבראתי עליתי בחזרה ל50 ובאמצע י"א כבר הייתי 53 ק"ג. בסוף י"א התחילו לנו מלא חזרות להופעות של סוף שנה וירדתי טיפה במשקל בגלל כל החזרות והוצאת האנרגיה והתלהבתי מזה, פתאום גיליתי שאני יכולה לרזות ולהיות רזה שוב.... בהתחלה הורדתי את כל השטויות שהייתי נוהגת לאכול עד אז, כבר לא אכלתי כל מיני במבות, צ'יטוס ושוקולדים בין הארוחות, עד אז הייתי מסוגלת לאכול ארוחת צהריים גדולה ומיד אחרי זה שקית במבה ומרציפן ענקי מצופה שוקולד... חזרתי לאכול שלוש ארוחות ביום בלי שום דבר ביניהן. ירדתי מהר מאוד ל50 ק"ג, לאט לאט גם התחלתי לזרוק את הסנדויצ'ים של ביה"ס ועם הזמן גם ארוחות צהריים... בתחילת החופש הגדול כבר הייתי 47 ק"ג על 1.63 והייתי דיי מרוצה.

בתחילת י"ב חברות התחילו להגיד לי כמה שרזיתי ואיך עשיתי את זה, גם המורות שלי למחול כבר התחילו להתערב ודיברו איתי ושאלו אם אני שומרת על עצמי... אני כמובן נבהלתי מאוד, הכחשתי שיש לי הפרעות אכילה ולא הסכמתי להקשיב לאף אחד,  במיוחד פחדתי שאמא שלי תגלה אז ניסיתי לחזור לאכול נורמלי, אכלתי פתאום סנדויץ' בביה"ס, אכלתי צהריים כמו שצריך, אבל זה לא עזר, בקושי עליתי חצי קילו וישר נבהלתי...

אחרי כמה זמן המורה שלי למחול החליטה לדבר עם אמא שלי ושלחו אותי לבדיקות דם, בבדיקות הכל יצא תקין ועזבו אותי סוף סוף לנפשי, אז אני כמובן המשכתי בשלי.

במשך השנה ירדתי ל46 ק"ג ושמרתי על המשקל הזה כי היה לי חשוב לשמור על הכוחות בשביל כל הבגרויות במחול וכל ההופעות. אבל ברגע שהכל נגמר החלטתי שאני חייבת לרדת עוד. פתאום גיליתי את המשלשלים וזה היה נראה לי גאוני (היום בדיעבד אני יודעת שזאת הייתה טעות חיי להתחיל איתם...).לילה אחד ראיתי תכנית בדר' פיל על בנות שהן פרו אנה ופרו מיה ועל האתרים שלהן באינטרנט וחשבתי שזה גאוני, לא ידעתי שקיימים דברים כאלה והחלטתי להיכנס גם לכמה אתרים.... כמובן שמהר מאוד מצאתי אותם.

אחרי שעיינתי רבות וקראתי והסתכלתי בתמונות מזוויעות הכנתי לי מחברת פרו אנה יפה עם הרבה תמונות של בחורות מאוד מאוד רזות ועם כל מיני טיפים, הכנתי לי גם קופסה בחדר ושם זרקתי אוכל שהייתי לוקחת לחדר כדי שיחשבו שאני לפחות אוכלת משהו בחדר....  ככה במשך 4 חודשים בערך כמעט ולא אכלתי חוץ מבימי שישי ושבת עם המשפחה וגם אז לפעמים הצלחתי להתחמק... בבוקר לא הייתי אוכלת כי הייתי לבד בבית לומדת לבגרויות, בצהריים הייתי אומרת לאמא שלי שחזרה מהעבודה שאכלתי כבר ובערב הייתי לוקחת ארוחת ערב לחדר וזורקת אותה בקופסה שהכנתי במיוחד. ירדתי מהר מאוד למשקל  42 ק"ג ואז כבר ממש הציקו לי כל מיני בני משפחה וחברים על זה שאני רזה מידי.... אז החלטתי להפסיק עם המשלשלים, ואז זה עוד היה יחסית קל כי הייתי לוקחת ממש קצת יחסית להיום. יום אחד אמא שלי מצאה קופסת משלשלים ריקה בחדר שלי ואז היא רק הבינה שאני באמת חולה.... היא ישר תפסה אותי לשיחה ושתינו בכינו כמובן והסכמתי ללכת לטיפול.

תדירות פרסום הסיפורים תרד לסיפור כל כמה ימים ולא פעם ביום כמו בעבר. עקב מחסור בסיפורים.

בבקשה תציינו כינוי וגיל.

הפוסט  פורסם (לחצו כאן על מנת להכנס לכתבה)  בעמוד הראשי של נענע.

(למיטב הבנתי הם מתכוונים לפרסם עוד פוסטים מהבלוג, לעשות פינה בנושא).

זה הזמן להזכיר לכם להמשיך לשלוח את מה שאתם עברתם או מכרים שלכם,

לאימייל של הבלוג:

ואל תפסיקו לשלוח, הסיפורים נגמרים.

פורסם בפוליטנט, הצביעו (ויש גם אפשרות להצביע לקטעים הקודמים).

זהירות, טריגר!!!

"אז את מרעיבה את עצמך, כדי להראות כמו הילדה הזאת שאת תמיד מדמיינת, עם צמה ארוכה –למרות שהשיער שלך מתחיל קצת לנשור לאחרונה. וחברה צמודה, למרות שאת מרגישה גם ככה לבד כל הזמן.

או שאת מקיאה את דרכך אל המושלמות, כמו הבארבי האהובה שלך. מלבישה את עצמך בחצאית מיני קצרצרה.

ואת כל כך כל כך רוצה, להיות הילדה הכי יפה בגן- אבל את לעולם לא תהיי. "

עמיתות, בת 14 רוצה להיות הילדה ההכי יפה בגן:

אני חושבת שזה לא מתחיל בנערות היפיפיות והדקיקות שמופיעות בכל הפרסומות כיום. זה מתחיל, לדוגמא, מהשיר "הילדה הכי יפה בגן" שכבר אז מסמל לך את האידיאל- המטרה. להיות הילדה הכי יפה בגן, כדי שגם לך תהיה מישהי שתחייך אם תחייכי ולא תבין איך את עצובה אם את הילדה הכי יפה בגן.

מרוב נסיונות לאורך השנים להכנס לאותה קטגוריה, של הילדה הכי יפה בגן, עברת כזאת רכבת הרים- ובסופו של דבר גם ככה נפלת ממנה. ועכשיו את תוהה אם זה היה שווה את זה. מה לא עשית? גרמת לעצמך להקיא בגלל כמה מילקים מיותרים, גרמת לעצמך לצום כמה ימים ברצף בחופש הגדול (וגם כמה פעמים) כי אז אף אחד לא שם לב אם במקרה לא הבאת סנדוויץ' כשאת לא בביה"ס. מה לא עשית עם השיער, כמה שלא ניסית לכסות את הפנים, כמה שלא ניסית להסתיר את מה שבפנים- רק כדי להיות הילדה הכי יפה בגן.

אז את מרעיבה את עצמך, כדי להראות כמו הילדה הזאת שאת תמיד מדמיינת, עם צמה ארוכה –למרות שהשיער שלך מתחיל קצת לנשור לאחרונה. וחברה צמודה, למרות שאת מרגישה גם ככה לבד כל הזמן.

או שאת מקיאה את דרכך אל המושלמות, כמו הבארבי האהובה שלך. מלבישה את עצמך בחצאית מיני קצרצרה ומנשקת בחורים חסרי אופי- כי זה מה שהבארבי שלך תמיד עשתה.

ואת כל כך כל כך רוצה, להיות הילדה הכי יפה בגן- אבל את לעולם לא תהיי.

לעולם לא תהיי הילדה שכולם שונאים את עצמם בגללה. לעולם לא תהיי זאת שכולם מקנאים בזה שהיא נראת טוב בכל מה שהיא לובשת.

הכל בגלל הקילו הזה שנשאר לך להוריד, ופשוט מסרב לרדת לך מהתחת. את יודעת שאם תורידי את זה, תוכלי סוף סוף להגיע להשיג את המטרה- ואז סוף סוף תהיי הילדה הכי יפה בגן.

אבל את לעולם לא תהיי הילדה הזאת. לעולם לא תהיי הילדה הכי יפה בגן- וכבר לא ברור אם ככה נולדת, או כזאת הפכת להיות.

[מבוסס אירועים אמיתיים.]

 

"כנגד כל הסיכויים טלי סבח, בשנות ה-30 לחייה, שהיתה אנורקטית במשך יותר מ-11 שנה, מפיחה תקווה בחוקרים וברופאים שמטפלים בהפרעות אכילה. אחרי שנים ארוכות של מחלה קשה, שבמהלכן הגיע משקלה ל-26 ק"ג ונשקפה לה סכנת מוות"

"אנורקסית לשעבר: הטיפול החדש שהחזיר אותי לחיים" כנסו לקריאה.