ב-23.10 נשלח אליי קובץ באימייל ע"י שרי, הקובץ הוא בעצם ספר שהיא מקווה להוציא לאור המתבסס על קטעים שרשמה חנית ז"ל, בחורה בת 24 שהפרעות האכילה סובבו את חייה בשנים האחרונות.

לפני שהספקתי להתחיל לפרסם קטעים מהנכתב, קיבלתי בשורה מרה כי חנית נפטרה יומיים אחרי שקיבלתי את המייל, 25.10.06.

חנית מתה אתמול בגיל 24. היא שקלה במותה 19 קילוגרם, כמו ילדה בכיתה א'.

יותר משליש מחייה בילתה במלחמה בעצמה, בגופה; במחלת האנורקסיה-נרבוזה שדירדרה נערה מוכשרת ורגישה בצורה יוצאת דופן לשבר כלי. היא עברה אישפוזים, טיפולים ואיבחונים. את הכל ליוותה ביומן אישי שכתבה, שבו חשפה את תחושותיה לאורך ההתמודדות כולה. היומן הזה הפך לצוואתה האחרונה, שאותה ביקשה לפרסם כדי שישמש כתמרור אזהרה לנערות אחרות. לכולנו.

את הכתבה המפורטת תוכלו לקרא כאן.

מדיי פעם אני אפרסם לכם קטעים מהיומן שלה שעוד לא פורסמו.

קטע מתוך היומן הראשון  -sweet sixteen

"השבוע אני שוב עם זונדה ולכן נשארת סופשבוע. נשארנו 5 בנות השבוע . השבוע השתחררה לי.

היא הילדה הראשונה שראיתי שבאתי לפה עוד בכניסה בדלת.  בשבוע הבא ישתחרר אריאל ואחריו קשקש. לשאר כנראה עוד יש זמן.

בזמן האחרון יש לי הרבה מחשבות על מוות. המחשבה הראשונה שעולה לי הבוקר כשאני

קמה היא שבא לי למות וזו המחשבה שעוברת לי הכי הרבה פעמים ביום והיא גם המחשבה שמסיימת לי את היום

לפני שאני הולכת לישון. דרך אגב התחלתי לישון עם דובי- ארנבון קטן שאמא קנתה לי. אני מנסה כל מיני דברים

ואני עוד אנסה. גם הגעתי להחלטה שאני רוצה להקפיד לרשום ביומן וגם לקרוא יותר. פשוט אני מרגישה שכל היום

שלי נמרח ומתבזבז סתם. ממש סתם. היום הוצאתי לעצמי את הזונדה. זה ממש קל ופשוט הרבה יותר ממה שאפילו

חשבתי. זה בכלל לא כואב. התאהבתי בזונדה הזאת ברצינות. אבל אני מתכוונת לאכול ולהשקיע מאמצים לאכול ולצאת מהר. באמת כל הזמן אני אומרת את זה לעצמי לא בגלל שאני כל כך רוצה לחזור הביתה, ממש לא, להפך, בזמן האחרון

אני מרגישה צורך שלא יבקרו אותי. מעצבן אותי כשמבקרים אותי כאילו זו איזושהי הצקה. אני מעדיפה להיות פה לבד. "

 פורסם בפוליטנט,