"בהתחלה הכחשתי את הכל, אמרתי לה שאני לא כתבתי כלום, שאני לא בולימית וששום דבר מזה לא נכון, בסופו של דבר סיפרתי לה את האמת, היא לא הפסיקה לבכות, כאב לי עליה יותר מאשר על עצמי כי היא סובלת בגללי"
M.D.D (לא השארת כינוי, לקחתי את רשי התיבות של הבלוג שלך), רשמה:
אף פעם אני לא זוכרת את עצמי בתור מישהי רזה, הייתי ילדה מלאה ואחר כך נערה שמנה והרגשתי רע מאוד עם עצמי, הרגשתי כלואה בתוך גוף שהוא לא שלי.
בכיתה ו' חברה שלי רזתה המון!... אני כל כך קנאתי בה, רציתי גם ולא הלך לי. שנים שניסתי להרזות ושום דבר לא הלך.
חופש אחרי כיתה ט' נרשמתי למון כושר ביחד עם חברה שלי, היא הורידה 10 ק"ג ואני בקושי 2... הרגשתי כל כל רע, חשבתי כבר שאני השאר עם הגוף הזה לנצח.
באמצע כיתה י' כבר הבנתי שאם אני צריכה להרזות סופית אני פשוט צריכה לסתום את הפה, אבל זה לא הלך אז התחלתי להקיא...
יום אחד בלסתי יותר מידי והחלטתי שאני חייבת להוציא את זה איכשהו, הייתי ילדה דיי עצלנית ולעסוק בספורט ממש לא היה לי כוח, אז פעם ראשונה בחיים שלי דחפתי אצבעות לפה. בהתחלה זה לא הצליח אבל אז לאט לאט מצאתי שיטות, התחלתי לשתות הרבה מים כדי שהכל יצא ועוד כל מיני דברים שעכשיו כשאני נזכרת בהם מעבירים בי חלחלה.
הייתי במצב הזה שלוש חודשים, הייתי מקאיה יום יום, פעמיים או שלוש והרגתי גרועה, הסתרתי הכל מכולם, הרגשתי שאני עושה משהו אסור וידעתי את זה אבל לא יכולתי להפסיק, היו לי סחרחורות, היו המון דברים אבל בתקופה הזאת לא רזיתי בגרוש כי בכל זאת כמה שמקיאים לא הכל יוצא מהגוף.
יום אחד כשחזרתי מבצפר ראיתי את אחותי בוכה, ממש בוכה, באתי עליה ושאלתי אותה מה קרה? היא הסתכלה עליי והתחילה לבכות עוד יותר...
פה נדמה לי שפתאום קלטתי את הנקודה, היא בטוח יודעת, בטוח...
היא אמרה לי שהיא ראתה הודעה שכתבתי בפורום הפרעות אכילה כשנכנסה בטעות מההיסטורי במחשב (ואני מפגרת שכחתי למחוק...), היא ראתה הכל, על הסחרחורות, על ההקאות... פתאום הרגשתי כאילו שאני ערומה מול המונים, לא ידעתי מה להגיד לה.
בהתחלה הכחשתי את הכל, אמרתי לה שאני לא כתבתי כלום, שאני לא בולימית וששום דבר מזה לא נכון, בסופו של דבר סיפרתי לה את האמת, היא לא הפסיקה לבכות, כאב לי עליה יותר מאשר על עצמי כי היא סובלת בגללי.
בקשתי ממנה לא לספר כלום לאמא שלי, אמרתי לה שאני מפסיקה עם זה לגמרי ומעכשיו אני יודעת מזה עושה ושאי בחיים יותר לא הקיא אבל ההבטחה שלי לא נשמרה זמן רב.
וכך גם לא של אחותי.
יום אחרי אמא שלי קראה לי לשיחה, היא אמרה לי שהיא יודעת, אני לא ידעתי מה להגיד, הרגשתי כאילו כל המדינה יודעת על הסוד שלי, הרגשתי כל כך... אני אפילו לא יודעת לתאר את ההרגשה הזאת כשמתמודדים עם אמא שיודעת שיש לך הפרעות אכילה.
אמא שלי רצתה לקחת אותי לפסיכולוג, אמרתי לה שבחיים יותר לא תזכיר את זה ואפילו אם היא תנסה אני יברח מהבית והיא לא תראה אותי יותר בחיים.
הבטחתי לה שאני חוזרת למוטב ושאני באמת יפסיק להקיא והפעם באמת באמת שהתכוונתי.
לקחתי את עצמי בידים, הפסקתי להקיא, התחלתי לאכול נכון אבל עסקתי בספורט בצורה אובססיבית- ירדתי 9 ק"ג בחודשיים.
אמא ידעה שאני עושה את זה נכון ובריא ושאני לא מקיאה יותר אבל הדאגה הייתה עדיין שם, הרגשתי כל הזמן עין שבוחנת מה אני אוכל, וכשאני נכנסת לשירותים אז מישהו תמיד מסתובב ליד אם יש רעשים.
הרגשתי כל כך רע עם העובדה שלא סומכים עליי אבל ידעתי שאני גרמתי למצב הזה...
אחר כך היו הקאות פה ושם אבל זה היה רק כשהיו שבירות שלא יכולתי להתגבר עליהן, פעם אחרונה הייתה כשראיתי את הקטס של מיס יוניברס וכרגע כל יום בשבילי זאת מלחמה כי אני לא חוזרת יותר לבור שאיכשהו הצלחתי לצאת ממנו.
נ.ב- בינתיים אני כבר 12 ק"ג פחות אבל זה עדיין לא אומר שאני מרגישה רזה וזה מש שמפחיד אותי יותר מכל...
הסיפורים מתחילים להיגמר,
חוויות? דיעות?
פורסם בפוליטנט, אל תשכחו להצביע.
*נוספה פינה בצד ימין של לינקים לסיפורים תחת קטגוריות שונות, אם עברתם על סיפור ואתם חושבים שאפשר לשייך אותו לעוד קטגוריה או לפתוח אחת חדשה, תרשמו לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
