זהירות, טריגר!!!

"אז את מרעיבה את עצמך, כדי להראות כמו הילדה הזאת שאת תמיד מדמיינת, עם צמה ארוכה –למרות שהשיער שלך מתחיל קצת לנשור לאחרונה. וחברה צמודה, למרות שאת מרגישה גם ככה לבד כל הזמן.

או שאת מקיאה את דרכך אל המושלמות, כמו הבארבי האהובה שלך. מלבישה את עצמך בחצאית מיני קצרצרה.

ואת כל כך כל כך רוצה, להיות הילדה הכי יפה בגן- אבל את לעולם לא תהיי. "

עמיתות, בת 14 רוצה להיות הילדה ההכי יפה בגן:

אני חושבת שזה לא מתחיל בנערות היפיפיות והדקיקות שמופיעות בכל הפרסומות כיום. זה מתחיל, לדוגמא, מהשיר "הילדה הכי יפה בגן" שכבר אז מסמל לך את האידיאל- המטרה. להיות הילדה הכי יפה בגן, כדי שגם לך תהיה מישהי שתחייך אם תחייכי ולא תבין איך את עצובה אם את הילדה הכי יפה בגן.

מרוב נסיונות לאורך השנים להכנס לאותה קטגוריה, של הילדה הכי יפה בגן, עברת כזאת רכבת הרים- ובסופו של דבר גם ככה נפלת ממנה. ועכשיו את תוהה אם זה היה שווה את זה. מה לא עשית? גרמת לעצמך להקיא בגלל כמה מילקים מיותרים, גרמת לעצמך לצום כמה ימים ברצף בחופש הגדול (וגם כמה פעמים) כי אז אף אחד לא שם לב אם במקרה לא הבאת סנדוויץ' כשאת לא בביה"ס. מה לא עשית עם השיער, כמה שלא ניסית לכסות את הפנים, כמה שלא ניסית להסתיר את מה שבפנים- רק כדי להיות הילדה הכי יפה בגן.

אז את מרעיבה את עצמך, כדי להראות כמו הילדה הזאת שאת תמיד מדמיינת, עם צמה ארוכה –למרות שהשיער שלך מתחיל קצת לנשור לאחרונה. וחברה צמודה, למרות שאת מרגישה גם ככה לבד כל הזמן.

או שאת מקיאה את דרכך אל המושלמות, כמו הבארבי האהובה שלך. מלבישה את עצמך בחצאית מיני קצרצרה ומנשקת בחורים חסרי אופי- כי זה מה שהבארבי שלך תמיד עשתה.

ואת כל כך כל כך רוצה, להיות הילדה הכי יפה בגן- אבל את לעולם לא תהיי.

לעולם לא תהיי הילדה שכולם שונאים את עצמם בגללה. לעולם לא תהיי זאת שכולם מקנאים בזה שהיא נראת טוב בכל מה שהיא לובשת.

הכל בגלל הקילו הזה שנשאר לך להוריד, ופשוט מסרב לרדת לך מהתחת. את יודעת שאם תורידי את זה, תוכלי סוף סוף להגיע להשיג את המטרה- ואז סוף סוף תהיי הילדה הכי יפה בגן.

אבל את לעולם לא תהיי הילדה הזאת. לעולם לא תהיי הילדה הכי יפה בגן- וכבר לא ברור אם ככה נולדת, או כזאת הפכת להיות.

[מבוסס אירועים אמיתיים.]

 

"כנגד כל הסיכויים טלי סבח, בשנות ה-30 לחייה, שהיתה אנורקטית במשך יותר מ-11 שנה, מפיחה תקווה בחוקרים וברופאים שמטפלים בהפרעות אכילה. אחרי שנים ארוכות של מחלה קשה, שבמהלכן הגיע משקלה ל-26 ק"ג ונשקפה לה סכנת מוות"

"אנורקסית לשעבר: הטיפול החדש שהחזיר אותי לחיים" כנסו לקריאה.

"תוך כדי "אין לי כח רצון, אני לעולם לא ארזה, אני תמיד אשאר שמנה" זה ידיעה שהכל היה מסתדר אם רק הייתה מרזה, לעיתים זה לאכול המון, הרבה יותר משהיא יכולה ואז ללכת להקיא הכל. זה תמיד לשים לב למה שהיא אוכלת, כמה הוא משמין"

 אריאל בת 18 , 71 קילו על 1.72 מטר:

 

"בילדותי העוזר גננת שלי התעלל בי מינית. הוא היה הביביסיטר שלי אחרי הגן והיה שומר עלי בדירה שלו עד שאמא שלי הייתה חוזרת מהעבודה."

"הייתי אוכלת כל היום מול הטלויזיה ומקיאה. ואחרי שראיתי שזה לא עוזר ועדיין אף אחד לא שם עלי, החלטתי פשוט להפסיק לאכול.

זה היה קשה בהתחלה אבל כמה ימים אחרכך כבר נעלמה לי התחושת רעב."

נשלח ע"י אנונימית ללא ציון גיל:

אין לי מושג אפילו מאיפה להתחיל.

בילדותי העוזר גננת שלי התעלל בי מינית. הוא היה הביביסיטר שלי אחרי הגן והיה שומר עלי בדירה שלו עד שאמא שלי הייתה חוזרת מהעבודה.

הוא לא אנס אותי.. אבל רוב הפעמים הוא כמעט הגיע לזה.

חוץ מזה שמכתה א' עד בערך כתה ה' כל הילדים היו קוראים לי בשמות גנאי כי הייתי שמנה.. אחרכך הורדתי בדיאטה מבוקרת 10 קילו.

כשגדלתי יותר.. היה לי חבר שכל הזמן לחץ עלי לקיים איתו יחסי מין. (הוא היה גדול ממני בארבע שנים לפחות.) אחרי שלא הסכמתי הוא נשכב עלי במיטה הפשיט אותי בכוח וברגע האחרון התחרט ואמר לי שאני אלך ולא אחזור.

רדפתי אחריו כי הייתי בטוחה שאני אשמה.. אחרי זה בכלל הרגשתי לא שווה כלום ושאף אחד לא ירצה אותי.

היו עוד כמה שדאגו להוריד לי עוד יותר את ההערה העצמית, אבל אף אחד לא באמת לקח אותי ברצינות.

הרגשתי שמנה ומכוערת.

התחלתי להקיא הכל.

הייתי אוכלת כל היום מול הטלויזיה ומקיאה. ואחרי שראיתי שזה לא עוזר ועדיין אף אחד לא שם עלי, החלטתי פשוט להפסיק לאכול.

זה היה קשה בהתחלה אבל כמה ימים אחרכך כבר נעלמה לי התחושת רעב.

הייתי מסתכלת על אוכל והייתה לי בחילה.

רזיתי הרבה וככל שהחמיאו לי והתחילו איתי.. זה נהפך להיות קיצוני יותר.

הייתי מחשבת הכל.. בודקת לאיזה מידה כבר הגעתי. על המשקל הייתי עולה לפחות חמש פעמים ביום.

בגיל 16 שכבתי עם מישהו. החבר הראשון שלי מאז החבר הקודם. אחרי זה הוא פשוט זרק אותי ואמר שאני פרה מטומטמת.

נכנסתי עוד יותר לדיכאון.. אז כבר שום דבר לא נכנס לי לפה.

לא מעדנים, לא ירקות לא כלום.

כל דבר רע שקרה לי הייתי מסיקה ישר שזה בגלל המשקל. המשקל היה אשם בהכל.

במקום לעזור לי אנשים התרחקו ממני ואמרו שזה מחליא אותם.

כל החברות שלי אמרו שנמאס להם להיות כל הזמן ליד מישהי בדיכאונות שמרעיבה את עצמה.

אחרי שניסיתי להתאבד ולקחו אותי לפסיכולוג.. חשפו את המחלה שלי.

בהתחלה אפילו לא הסכמתי לעבור טיפול.. אחרכך שיתפתי פעולה אבל הייתי ממשיכה להרעיב את עצמי.

המשקל הכי נמוך שלי היה 40.. (שזה גם היה המשקל שלי בכתה א' הייתי ילדה שמנה מאוד.) דרך אנורקסיה ירדתי חמש עשרה קילו ואפילו יותר.

בסוף החלמתי.. גוף החלים, אבל הנפש לא.

אני עדיין מרגישה שמנה, כל פעם שיוצא לי אני מורידה ארוחות.. אני עומדת ימים שלמים מול המראה וצובטת את השומנים שלי.

אנשים חושבים שאני בריאה אבל עמוק בפנים אני עדיין אותה אחת "פרה מטומטמת".

לצערי בעקבות סיפור מצער זה אני נאלצת להוסיף קטגוריה נוספת "הטרדה מינית", כמובן שלא לשכוח שקיים בלוג גם בנושא הזה שגם שם אתם יכולים לקבל תמיכה במידה והוטרדתם מינית.

 

מתמודד\ת או התמודדת עם הפרעות אכילה? רוצה לספר לנו על מה שעברת, על הנזקים שנגרמו או על איך שהצלחת לצאת מזה?

 

אמא, הבת שלך אנורקסית? איך אתם מתמודדים עם זה בתוך המשפחה?

 

 

תשתפו אותנו,

 

*בבקשה ציינו גיל וכינוי!

לינט.

 

 

"העצמות שלי התחילו לבלוט. התחלתי להקיא כמעט כל יום. בהתחלה מרצון,

ואח"כ זה פשוט עמד לי בגרון וסרב להשאר שם."

תמיד הייתי ילדה מלאה. ז"א, מכיתה ב'. אפעם לא היה לי כ"כ אכפת, עד שהתחלתי לרקוד. התחלתי לרקוד בכיתה ז'. הייתי מגושמת וכבדה, תמיד שמו אותי מאחורה ותמיד התבאסתי. ואז, בדרך טבעית לחלוטין, התחלתי לרדת במשקל. זה היה המון ספורט בשבלי. 7 פעמים בשבוע לרקוד, לבנאדם שלא רגיל לזה  -  זה הרבה. רזיתי ככה משהו כמו 6 קילו בערך. וככה עבר לו זמן. כולם החמיאו לי שרזיתי וכאלה, אהבתי את זה, והמשכתי. אלא שבשלב מסויים - אחרי קילו וחצי נוספים שירדתי - הגוף שלי סרב. זה באמת לא הגיוני לרדת ככה במכה 7 וחצי קילו, אבל זה נראה לי בסדר כי עשיתי את זה בדרך בריאה של אוכל בריא וספורט. במשך הזמן נהייתי פאנטית. ספירת קלוריות, אקסטרה ספורט מעבר ל7שעות השבועיות האלו. הגוף המשיך לסרב.

לא אהבתי את זה.

אחרי שנה של פאנטיות והקצנות, התחלתי להוריד בצורה משמעותית מהאוכל שלי. היו ימים שהייתי אוכלת 700 קלוריות, 600, ואז 400.

בשלב מסויים התחלתי להכנס לאתרי פרו אנה ומיה. רציתי כל כך להיות אחת מהן. הייתי חולמת בלילות על זה שאני במוסד. כל כך טיפשי ופטתי, כל כך.

אחרי התקופה הזאתי, כשכולם התחילו להעיר ולדאוג, נלקחתי לשיחה בבצפר עם המורה לספורט שדאגה לי. טחנתי לה בשכל שהכל בסדר, כשאני יודעת בבירור שזה שקר.

העצמות שלי התחילו לבלוט. התחלתי להקיא כמעט כל יום. בהתחלה מרצון, ואח"כ זה פשוט עמד לי בגרון וסרב להשאר שם. הרגשה רעה כזו שמכריחה אותך להקיא, בלא מאמץ כמעט.נגיעה קלה וזהו.

אח"כ הגיע השלב של התה טיבטי. שומדבר לא עזר ולא ירדתי יותר. אולי קילו שניים, שלושה מקסימום - אבל אז הייתי מעלה אותם חזרה בצ'יק.

כרגע רע לי נורא. אני נעה בין אנורקסיה לבולמיה. מפחדת לבקש עזרה כי אני שמנה וזה ייראה מוזר כששמנה תגיד שיש לה הפרעות אכילה, אבל זה נכון.

אני בעיקר עושה את זה כי אני רוקדת עכשיו באופן מקצועי וריקוד זה החיים שלי, ואני פוחדת שאם אני אהיה שמנה אני לא אוכל להתקדם. אני יודעת שהמחשבה שלי דפוקה, והייתי רוצה לצאת מזה, תאמינו לי שהייתי, אבל זה לא כל כך קל. ושתדעו - אני עושה את זה לעצמי, לא בשביל אפאחד אחר.

תשמרו על עצמכן בנות, אתן לא יודעות מה זה עד שאתן לא עמוק עמוק שם.

אף פעם לא צריך להתבייש לבקש עזרה, וזה הזמן להביא לכאן את הרשימה של כל מקום שיוכל לסייע לכם,

מקורות תמיכה לבעלי הפרעות אכילה:

ככל שנפרסם יותר מקרים, ככל שננסה לשנות אנחנו נצליח ובזה אני בטוחה. נפתחה טבעת "נלחמים בהפרעות אכילה" וכל אחד שתומך מוזמן להצטרף.

אני מחכה לסיפורים שלכם וכול תמיכה נוספת בבלוג ועזרה להפיצו תתקבל בברכה.

לכל אחד שיש אפשרות לעזור לי ברכישת מנוי לבלוג, זה יעזור לי בהרבה להפיצו וכמו כן יקל מאוד בפרסום הפוסטים, אני אודה מאוד, לי אישית אין כעת אפשרות כזאת.

לינט.