"אני בתוך המחלה הזאת שנתיים כבר, זה הרבה אבל אני יודעת שיש בנות (ואפילו בנים) שלמעלה מ10 שנים נלחמים במפלצת.

המשקל הכי נמוך שהגעתי אליו הוא 32 קילו"

המלחמה הנוראית, מתוך ראש1 בלוגים:

אני כאחת שנלחמת נגד האנורקסיה או כמו שאני קורא לזה "מפלצת", המפלצת שנכנסת לך בראש ולא נותנת לך לחיות.

אני בתוך המחלה הזאת שנתיים כבר, זה הרבה אבל אני יודעת שיש בנות (ואפילו בנים) שלמעלה מ10 שנים נלחמים במפלצת.

המשקל הכי נמוך שהגעתי אליו הוא 32 קילו. בכל השנתיים האלה אולי היתי בבית חודש. אני עוברת מאישפוז לאישפוז, אין אף אחד שיכול להוציא אותי מהחרא הזה, אולי באישפוז אחד אני מאושפזת 4-5 חודשים אני עולה ל- 40 קילו אפילו 43 ואז בבית אני יורדת עוד פעם ל35, זה לא כי אני לא רוצה להיות בבית, ההפך אני לא רוצה להיות בבית חולים. פשוט כשאני בבית חולים אני עולה כדי שישחררו אותי ואז אני יורדת, לא בכוונה אבל כך זה. עברתי בבתי חולים מי סורוקה להדסה הר הצופים ואז לולה בלאנק ואז לנס ציונה ואז לתל השומר ועוד פעם להר הצופים ובקיצר ביקרתי כמעת בכל בתי החולים שקימיים. אם לא אכלתי שמו לי זונדה וכשהוצאתי לעצמי את הזונדה קשרו אותי במשך 3 חודשים למיטה הכניסו לי את הזונדה ואם היתי צריכה לשרותים רק בליווי האחיות. כך חייתי במשך שנתיים. אבל פשוט עכשיו אמרתי לעצמי די. אני כבר כמעת חודש לא באישפוז ולא יורדת מ42 אני צריכה לעלות עוד ל50. אבל נתנו לי זמן. אני עדין נלחמת במחלה הנוראית הזאת הבל אני התחלתי בר להבין את הצד שרוצה להתאבק נגד זה.  

אני רוצה להגיד לכם שלצאת מהאנורקסיה זה הדבר הכי קשה שיש אבל הוא יכול להפוף להיות קל אם נלחמים בזה ונותנים את כל הכוחרצון לצאת מזה.

Alter_Ego אישרה לי לפרסם קטעים מהבלוג שלה, מדובר בבחורה בת 17. מדיי פעם אני אפרסם קטעים שהיא רשמה.

3/10/2006:

"סביר להניח שאף אחת מכן לא תבין מה אני רוצה היום.

לא כי אתן טיפשות חס וחלילה.אלא כי אני פשוט איבדתי את כל שפיות דעתי.

אלא שקוראות פה קבוע, בטח קראו ליפני כמה פוסטים את הטרוניות שלי שאני לא יכולה לאכול בגט מסכן.

ובכן.

אז היום ניכנסתי לקפיטריה.והסתכלתי על מושא התועבה.

ברחתי כשהמוכר שאל אם אני רוצה.

כן,הוא כניראה חושב שאני לא שפויה."

"אני לא רגילה שאומרים לי לאכול.ככה סתם.

אמא למשל, קנתה לי לחמניה טריה פעם.והתישבתי לאכול ממנה קצת.

והיא אמרה "זה משמין אבל"

אבל למה פאקינג קנית???

ועוד יומיים אחרי זה היא הצהירה שהיא פוחדת שאני אהיה אנורקסית.שתבינו באיזה בית אני חיה."

"אח"כ סיפרתי לחברה שאכלתי.והיא אמרה "שיואו את יודעת כמה קלוריות זה???"

והיא ליפני שבוע צחקה שאני ניראת כמו אנורקסית.

ברור שאני לא.אבל תיראו במה אני מוקפת.שונאת אנשים שמדברים רק כדי לשרוף קלוריות."

 1/10/2006:

"לסלוח על ימים של צום (המקסימום שהגעתי זה רק 9 ימים ברצף)

לסלוח על ה3 שעות אופניים

לסלוח על כל מה שהכנסתי לגוף שלי שהזיק לו.

לסלוח על הגאווה הלא מובנת הזו שזורמת לי בוורידים."

"וכל מה שאני יודעת, זה שאם היתי רזה, הוא היה פה.

אם היתי רזה הוא היה מחבק אותי

אבל הוא לא.כי אני לא רזה.ומי יחבק ילדה שמנה?

גועל נפש.למה לחבק שמנות?השומן מחבק אותן."

"

מכינה ירקות.25 ק"ל למאה גרם.

מתפוצצת הבטן,וכואב.ומנופח.

מתחרטת.

מסתכלת על כדורים.

רק כמה, כדי ללכת.

והכל ייגמר."

חיבוק גדול, אפשר לעבור את זה, אפשר להוציא את המחשבות הללו מהראש, אפשר לפנות לעזרה- זאת לא בושה.

אפשר לעשות הכול בדרכים בטוחות שלא הורסות את הבריאות, הכול אפשרי עם קצת רצון ועזרה.

מזכירה שוב את מוקדי התמיכה כאן.

"העצמות שלי התחילו לבלוט. התחלתי להקיא כמעט כל יום. בהתחלה מרצון,

ואח"כ זה פשוט עמד לי בגרון וסרב להשאר שם."

תמיד הייתי ילדה מלאה. ז"א, מכיתה ב'. אפעם לא היה לי כ"כ אכפת, עד שהתחלתי לרקוד. התחלתי לרקוד בכיתה ז'. הייתי מגושמת וכבדה, תמיד שמו אותי מאחורה ותמיד התבאסתי. ואז, בדרך טבעית לחלוטין, התחלתי לרדת במשקל. זה היה המון ספורט בשבלי. 7 פעמים בשבוע לרקוד, לבנאדם שלא רגיל לזה  -  זה הרבה. רזיתי ככה משהו כמו 6 קילו בערך. וככה עבר לו זמן. כולם החמיאו לי שרזיתי וכאלה, אהבתי את זה, והמשכתי. אלא שבשלב מסויים - אחרי קילו וחצי נוספים שירדתי - הגוף שלי סרב. זה באמת לא הגיוני לרדת ככה במכה 7 וחצי קילו, אבל זה נראה לי בסדר כי עשיתי את זה בדרך בריאה של אוכל בריא וספורט. במשך הזמן נהייתי פאנטית. ספירת קלוריות, אקסטרה ספורט מעבר ל7שעות השבועיות האלו. הגוף המשיך לסרב.

לא אהבתי את זה.

אחרי שנה של פאנטיות והקצנות, התחלתי להוריד בצורה משמעותית מהאוכל שלי. היו ימים שהייתי אוכלת 700 קלוריות, 600, ואז 400.

בשלב מסויים התחלתי להכנס לאתרי פרו אנה ומיה. רציתי כל כך להיות אחת מהן. הייתי חולמת בלילות על זה שאני במוסד. כל כך טיפשי ופטתי, כל כך.

אחרי התקופה הזאתי, כשכולם התחילו להעיר ולדאוג, נלקחתי לשיחה בבצפר עם המורה לספורט שדאגה לי. טחנתי לה בשכל שהכל בסדר, כשאני יודעת בבירור שזה שקר.

העצמות שלי התחילו לבלוט. התחלתי להקיא כמעט כל יום. בהתחלה מרצון, ואח"כ זה פשוט עמד לי בגרון וסרב להשאר שם. הרגשה רעה כזו שמכריחה אותך להקיא, בלא מאמץ כמעט.נגיעה קלה וזהו.

אח"כ הגיע השלב של התה טיבטי. שומדבר לא עזר ולא ירדתי יותר. אולי קילו שניים, שלושה מקסימום - אבל אז הייתי מעלה אותם חזרה בצ'יק.

כרגע רע לי נורא. אני נעה בין אנורקסיה לבולמיה. מפחדת לבקש עזרה כי אני שמנה וזה ייראה מוזר כששמנה תגיד שיש לה הפרעות אכילה, אבל זה נכון.

אני בעיקר עושה את זה כי אני רוקדת עכשיו באופן מקצועי וריקוד זה החיים שלי, ואני פוחדת שאם אני אהיה שמנה אני לא אוכל להתקדם. אני יודעת שהמחשבה שלי דפוקה, והייתי רוצה לצאת מזה, תאמינו לי שהייתי, אבל זה לא כל כך קל. ושתדעו - אני עושה את זה לעצמי, לא בשביל אפאחד אחר.

תשמרו על עצמכן בנות, אתן לא יודעות מה זה עד שאתן לא עמוק עמוק שם.

אף פעם לא צריך להתבייש לבקש עזרה, וזה הזמן להביא לכאן את הרשימה של כל מקום שיוכל לסייע לכם,

מקורות תמיכה לבעלי הפרעות אכילה:

ככל שנפרסם יותר מקרים, ככל שננסה לשנות אנחנו נצליח ובזה אני בטוחה. נפתחה טבעת "נלחמים בהפרעות אכילה" וכל אחד שתומך מוזמן להצטרף.

אני מחכה לסיפורים שלכם וכול תמיכה נוספת בבלוג ועזרה להפיצו תתקבל בברכה.

לכל אחד שיש אפשרות לעזור לי ברכישת מנוי לבלוג, זה יעזור לי בהרבה להפיצו וכמו כן יקל מאוד בפרסום הפוסטים, אני אודה מאוד, לי אישית אין כעת אפשרות כזאת.

לינט.

את הקטע הבא שלחה לנו מישהי שביקשה לא לפרסם את שמה, הקטע נכתב במסגרת ספר שהיא כותבת.

את הסיפור הבא שלחה לנו לי מהבלוג, היא אחת מהאנשים שבחרו בחיים ואני תומכת בהחלטה שלה!

שלום, קוראים לי לי.

גיל - 14.5

כיתה - ט'

גובה - 1.63

משקל - 63

BMI (עפ"י האתר הזה) - 23.9

אני זוכרת שההתעסקות במשקל החלה בערך בכיתה ו'.

הייתי ילדה מלאה, אפשר להגיד שהיה לי משקל עודף. הירכיים שלי היו כמו שני גזעים,הבטן שופעת ולא היה לי ביטחון עצמי.

זה הפריע לי, וחשבתי בעיקר על מה אנשים חושבים עליי, במראה החיצוני.

בכיתה ז' התחלתי דיאטה לבד, בריאה ומלאה בירקות. אני חושבת שירדתי 6-7 קילו.

הייתי מלאת מוטיבציה להמשיך והלכתי לדיאטנית שעזרה לי לרדת עוד במשקל.

סה"כ ירדתי 15 קילו וההרגשה הייתה נפלאה, הייתי מאושרת, אבל לא מסופקת.

סוף כיתה ח', הצתרפתי לנוער העובד והלומד, ומשם ואפילו לפני הכל התחיל להדרדר.

עליתי במשקל, למשקל 65 (המקסימום) והרגשתי נורא עם המשקל ועם איך שאני נראית.

השנה, באמצע כיתה ט' המשקל והאכילה שלי שיגעו אותי והתחלתי לקרוא על פרו-אנה ופרו-מיה.

בהתחלה לא אכלתי אבל במהרה נשברתי, וכעסתי על עצמי כל כך, לא יכולתי יותר.

בפסח של השנה, היינו באילת עם הדודים ואכלנו (לא הסדר), ברגע שניכנסנו לחדר שלנו במלון הלכתי להתקלח ושם הקאתי, ובכתי.

זאת הייתה הרגשה מעורפלת של עצבות בגלל הכניעה שלי ושמחה בגלל שמצאתי פיתרון להשמנה שלי.

שבוע אחרי הקאתי שוב, למרות שלא אכלתי הרבה באותו היום, ושוב אותן רגשות הציפו אותי.

לפני כמה חודשים חשבתי על כל הסכנות שבזה ועל התוצאות והבנתי שאומנם אני לא רזה אבל להיות אנורקסית זה לא משהו שאני רוצה להיות.

עכשיו אני עושה דיאטה בריאה, אבל תמיד תהיה לי התחושה של הגועל מהאוכל, אפילו שאני לא יכולה בילעדיו.

הרצון לחיות עלה על הרצון לרזון.

שחקנית.