"בבוקר הייתי שותה כוס מים ולוקחת מסטיק ללא סוכר, בבצפר שתיתי רק מים כי זה 0 קלוריות, חזרתי הביתה והחזקתי את עצמי בלי אוכל עד סביבות 4 בלי אוכל ואז אכלתי מלפפון (9 קל').

בערב (21:30) הייתי אוכלת עוד מלפפון וזה כל מה שהייתי אוכלת במשך היום."

אלה, בקרוב בת 14:

אני לא יודעת איך להתחיל לכתוב עכשיו.

אני עוד מעט בת 14, בתחילת גיל 13 התחלתי להבין שבנות צריכות לדאוג למראה שלהן.

עד אז הייתי טום בוי, כל יום כדורגל, גרעפסים בקולי קולות ליד כולם והרבה הרבה מטוגנים ושוקולדים.

בכיתה ה' שקלתי בערך 45 קילו, והייתי 1.44 מטר גובה.

בחופש שבין ו' לז' הצבתי לעצמי מטרה – לא לאכול שוקולדים.

כל יום הייתי ישנה עד הצהריים, קמה, אוכלת ויוצאת לקניון.

בתחילת ז' שקלתי 50 קילו על 1.58 מטר.

קצת לפני אמצע השנה ראיתי איזה פוסט בבלוג של מישהי, כתוב על אנורקסיה ובולימיה.

קראתי וקראתי, למדתי קצת על אנה ומיה, ראיתי תמונות, ובעיקר נגעלתי.

פרסמתי את התמונות האלו גם בבלוג שלי כי רציתי שיותר אנשים ישימו לב למחלה הנוראית הזאת.

אחרי שבועיים כל הקטע הזה עוד לא יצא לי מהראש ולאט לאט התחלתי לחשוב שזה מדהים להראות ככה, עור ועצמות.

באותו הזמן שקלתי 53 קילו, על 162 מטר גובה.

בהתחלה הקאתי, הקאתי הרבה, אכלתי חצי תפוח וישר הקאתי.

יום אחד אמא תפסה אותי ועשתה לי סצנות, כל המשפחה בכתה וכל הבצפר ידע על זה.

באותו הזמן הכרתי כמה בנות שכבר עמוק בתוך זה, ואני שהייתי בתחילת המחלה – רציתי להיכנס כי התעניינתי.

דיברתי איתן והן נתנו לי כל מני שמות של כדורים (משלשלים) ואמרו שזה בדיוק כמו להקיא, רק שזה משפיע אחרי שעתיים ולא שמים לב לזה שאת בשירותים כי את לא אחרי האוכל.

נשמע מעניין, אכלתי בסביבות ה1500 קל' ליום ואחרי כל משהו קטן ישר לקחתי 2 כדורים, כך שזה יצא בסביבות ה12 כדורים ביום.

רק עכשיו אני מבינה שהכדורים האלה הרסו לי את הגוף.

בשלב מסוים אמא עלתה עלי והכריחה אותי לזרוק את כולם.

כל יום שהייתי בבצפר היא היתה עושה חיפושים בחדר כדי לראות אם אין לי כדורים חדשים ובלילה גם בתיק כך שלא יכולתי להמשיך עם הכדורים והייתי צריכה שיטה חדשה.

אחרי התקופה הזאת עבר בערך חודש שהכל יצא לי מהראש ואת כל מה שירדתי בזכות הכדורים (נהייתי 50 קילו, כלומר איבדתי 3 קילו) העלתי בחזרה והוספתי עוד קילו.

שבוע אחד אמא ואבא נסעו לחופשה והייתי כמעט כל הזמן לבד בבית.

החלטתי שהנה יש לי הזדמנות ואני יכולה לרדת במשקל בשקט.

בבוקר הייתי שותה כוס מים ולוקחת מסטיק ללא סוכר, בבצפר שתיתי רק מים כי זה 0 קלוריות, חזרתי הביתה והחזקתי את עצמי בלי אוכל עד סביבות 4 בלי אוכל ואז אכלתי מלפפון (9 קל').

בערב (21:30) הייתי אוכלת עוד מלפפון וזה כל מה שהייתי אוכלת במשך היום.

באותו שבוע עשיתי גם 2 צומים (30 שעות, ו42 שעות) וירדתי בסה"כ ל46 קילו.

מ53 קילו, נהייתי תוך שבוע 46 קילו.

כאן הבנתי שאנה שולטת בי, דיברתי אליה, בכיתי אליה, התחננתי שתעזור לי לרזות, ביקשתי שתעשה שהצלעות שלי יהיו קצת יותר בולטות..

לא יכולתי לעמוד כמעט על הרגליים, התקלחתי רק בישיבה כי היה לי קשה לעמוד, לא נפגשתי עם חברים ורק ישנתי כל היום או בכיתי במיטה כי לא היה לי מספיק כוח לקום ממנה.

כשההורים חזרו אמא הזמינה לי תור לבית החולים שניידר ומאז הייתי מאושפזת שם במשך חודשיים עם זונדה (אוכל שמכניסים דרך צינור מהאף לקיבה) וכשהשתחררתי הייתי הולכת כל יום לאשפוז יום שזה אומר להיות בבית החולים כל יום מ7 וחצי בבוקר עד חמש בערב.

כשהייתי מאושפזת עם הזונדה עליתי ל51 קילו, וכשהתחלתי את האישפוז יום כל הזמן ירדתי ועכשיו אני שוקלת 48 וחצי קילו על 1.64 מטר גובה ואני עדיין בתת משקל למרות שהייתי 5 וחצי חודשים בבית חולים.

נכנסתי לזה עמוק וזה הרס לי תקופה עצומה וחשובה נורא.

לא הלכתי לבית ספר 3 חודשים (2 מהם היו החופש הגדול) וכל הממוצע שלי נהרס, אני לא מצליחה להשלים חומר, לצבא אני כבר לא אוכל ללכת כי יש לי את האנורקסיה בתיק האישי שלי, לכל עבודה שאני אנסה להתקבל אליה תמיד ישקלו טוב טוב אם לקבל אותי כי הייתי פעם אנורקסית.

אל תיכנסו לזה, בבקשה, זה יהרוס אתכם מבפנים,

אני רצינית.

אני מצטערת שזה כל כך ארוך, האנורקסיה והבולימיה שלטו בי במשך כ"כ הרבה זמן וכמה שניסיתי לקצר, לא הצלחתי.

פורסם בפוליטנט, בבקשה תלחצו על כפתור "מצביעים" בצבע תכלת שבצד. (לא מדובר בתחרות או משהו, הצבעות רק יגרמו ליותר אנשים שייכנסו לכאן).

אנונימית שנשלחה לבית חולים ולאחר מכן למוסד סגור בכפייה.

נשקלתי כמדי שעה. אחרי אוכל, לפני ואחרי מקלחת ולפני הכל סבב סביב המשקל.
שלום לכל המתבגרות.
רציתי לכתוב לכן בנוגע לעניין שמעסיק את כל בנות העשרה: המשקל
גם אותי עניין המשקל העסיק בצורה מטורפת עד שכל תחומי התעסקותי היו בו.
הכל התחיל כאשר הייתי בת 12.
עברתי לעיר חדשה ולהוריי היו בעיות כלכליות קשות שהן לא יכלו להיפטר מהן.
אני הייתי ילדה קטנה ומבולבלת שמגיעה לעיר חדשה בלי שום חבר או חברה מסוגרת בתוך עצמי. אחותי הגדולה נישאה ועזבה את הבית ואני הייתי לבדי.
אז התחילה השנה.. דווקא בצורה מאוד טובה. הכרתי את כל הילדים נראיתי הכי טוב בכיתה הכי חייכנית והכי נאה וזה גם מה שהפגנתי להם.
היינו חבורה של 10 בנות ואני הייתי בראש. באותה תקופה בערך לקראת אמצע השנה התחילה אחת מהבנות לעשות דיאטה ורצוי לציין שמשקל גופה לא עלה על 30 קילו.
ברגע שהיא התחילה, כולן התחילו להתעסק בזה לאכול מאכלים דלי קלוריות להתעסק במשקלן ולהפחית באכילה. אני הייתי אחת מהן. שלה די הלך כל עניין הדיאטה .
בתחילת הדיאטה שקלתי 32 קילו  וגובהי היה142 .
בשבוע הראשון אכלתי דווקא הכל רק בכמויות קטנות יותר.
זה התחיל מלהוריד פרוסת לחם וכמה כפות פסטה, ולאחר שבוע ירדתי 2 קילו.
התעסקתי במשקל בצורה אובססיבית. נשקלתי כמדי שעה. אחרי אוכל ולפני אחרי מקלחת ולפני הכל סביב המשקל. בשבוע השני כבר הורדתי כמויות גדולות יותר שכללו ארוחת בוקר ו-10 בבית ספר שבארוחת הצהרים אכלתי רק כף אורז ועל הטבעול ויתרתי כי אני צמחונית אז אני לא אוכלת בשר ולעת עתה בארוחת הערב הייתי אוכלת מעדן דיאט.
גם בשבוע השני הורדתי קרוב ל-2 קילו. רצוי לציין שאני נערה במבנה צר מאוד וכל קילו שירדתי היה משמעותי, בינתיים כבר ירדו 4 ק"ג. אף אחד לא העיר לי על המשקל כי היה תקופה של חורף והבגדים היו רחבים אז אף אחד לא שם לב. אבל את הקילוגרמים הבאים שירדתי ראו. המורה המנהלת החברות ההורים כולם התחילו להעיר.
ואני? אני הייתי בשלי חיה בעולם דמיוני שבו אני רואה את עצמי ילדה שמנה ומגעילה שחייבת להיפטר ממאגרי השומן שנסחבים איתה. קרוב ל-7 קילו ירדו במהלך חודש וחצי.
7 וחצי קילו לילדה בת 12 רזה, בלי מחזור, עם דימוי עצמי נמוך מאוד. בשלב הזה.. התחילו להיות מודאגים ממני ושלחו אותי למרפאה.
שם לא שיתפתי פעולה וטענתי שזה לא אני שולטת בזה ושאני אוכלת הכל.
אמרתי שיש לי חילוף חומרים מהיר ושכנראה בתקופה הזו אני בלחץ לימודים ובגלל זה לא הקדשתי זמן לאכילה. וויתרו לי והייתי במעקב מרפאתי.
שם ההורים כבר נכנסו לעניין ודאגו לשלוח אותי עם ארוחות גדושות לבית ספר שביניהם כללו 2 פיתות עם גבינה צהובה וגבינת נפוליון. מי שזוכר... לא אכלתי אפילו מלפפון אז כששולחים ילדה עם סירובי אכילה קשים יחד עם 2 פיתות מלאות הסבירות שהיא תוכל אותם תהיה אפסית.. ואכן היא הייתה אפסית.
הפיתות נשלחו לפח. וכך גם כל מה שנכנס לפי.
הגעתי למצב מצוקה של 22 קילו. מצב שבו לא יכולתי לישון בשקט ללכת למרחק שלא נדבר על לרוץ. שלא יכולתי לעמוד. במצב הזה נשלחתי בצו כפוי לביה"ח אסף הרופא לחדר מיון במצב קריטי שלי חיברו אינפוזיות וזונדה (מי שלא מכיר זהו צינור המחובר דרך האף ודרכו מעבירים נוזל מרוכז שבו ערכים תזונתיים גבוהים מאוד) וניסו לייצב את מצבי. אבל אני לא הסכמתי להכניס דבר לפה -אפילו לא מסטיק. חששתי מהשמנה, חששתי לראות את עצמי במראה.
כולם באו לבקר אותי בביה"ח חברים משפחה כולם אני הבנתי שכולם מרחמים על המצב הזוועתי שהייתי נמצאת בו ואני הייתי נהנית מלהרגיש שאני מלכה ושכולם באים לבקר אותה.
חודשיים הייתי מאושפזת באסף הרופא ואפילו חצי קילו לא עליתי. שלחו אותי הביתה כי התייאשו ממני. הייתי שמחה ומאושרת אבל לא הכנסתי דבר לפה.
ירידה נוספת במשקל משמעותה מוות. אבל אני לא אכלתי.
שלחו אותי לאשפוז נוסף בכפייה והפעם הוא לא היה בבית חולים רגיל אלא במוסד סגור, ששם לא ההורים יכולים לבוא לבקר ולא חברות. הייתי כולי לבד, מאושפזת תקופות חוזרות ונשנות.
תקופות שנמשכו בסה"כ 6 שנים.6  שנים של סבל ומאבק שבהם הפסדתי את כל חיי.
בלי לימודים, בלי חבר, בלי מחזור, בלי חיים.
אני כתבתי לכם את הסיפור שלי כדי שתזכרו טוב טוב לשמור על עצמכן וכשאתם עושות דיאטה תדעו לשמור על אכילה נכונה ומבוקרת.
גיל: 19

אני עדיין מחכה שתשלחו לי את החוויות שלכם בנושא הפרעות אכילה, לא להתבייש אתם יכולים לשלוח גם חוות דעת או כל דבר אחר בנושא אבל בעיקר חוויות אישית או לא אישיות. אני פה ומחכה 

אתם פה, אתם קוראים את הסיפורים אבל איפה התמיכה? איפה העזרה? בשביל זה יש את מערכת התגובות ואני בטוחה שיש לכם מה להגיד.

לינט.

את הסיפור הזה שלחה לנו  n.d

 

הי לינט,

ראיתי את הלינק אלייך מהאתר של any. כן, גם אני עברתי הטרדה מינית...

אני חושבת שאני אחת מהסיבות בגללן היא כתבה לך שהיא רואה את הקשר בין ההטרדות המיניות לבין הפרעות אכילה.

בקיצור... כתבתי את הסיפור המלא על ההטרדה המינית שאני עברתי ל- any, ואני מאמינה שהסיפור הזה יפורסם מתישהו במהלך שבוע הבא.

ולגבי הפרעת האכילה שלי.. אני חושבת שתמיד היה בי חלק שחשב על כך שבחיים לא אהיה מסוגלת להרעיב את עצמי. אבל ידעתי שאני כן מסוגלת להקיא את מה שאני אוכלת. אם רק ארצה. ואעשה זאת מכל כך הרבה סיבות.

המורה שלי לנהיגה הוא זה שהטריד אותי מינית. גרוע מזה, הוא שכנע אותי להיות איתו. זה לא רק שהוא מבוגר, זו העובדה שהוא נשוי. עם ילדים. בעיניי זה נראה כל כך לא מוסרי. ובכל זאת עשיתי את זה. הייתי איתו. גם היום אני לא מרשה לעצמי לראות עצמי כקורבן כאן. הייתי בת 17. כמה שעבד עליי, אני גם אשמה. אפילו קצת. ואני עדיין שונאת את עצמי על הסיפור הזה.

אותו אני שונאת כי הוא הכיר אותי כל כך טוב. וניצל את זה.

אז מרוב שנאה, בעיקר לעצמי, התחלתי להקיא. ולהקיא. ובהתחלה אפילו ירדתי במשקל. ברגע שזה קרה, העליתי את המשקל הזה, כי לא יכולתי להרשות לעצמי להרזות. אני חייבת להבהיר לך, זה הכל נעשה בתת- מודע. החלק של ההקאות לא- כי ידעתי טוב מאוד שזה בא משנאה, אבל העניין של להעלות במשקל זה משהו שלא הבנתי למה זה קורה. עד שהלכתי לפסיכיאטרית והיא חיברה לי את הנקודות הללו.

הפסקתי להקיא בסוכות 05'. פעם האחרונה שזה קרה, זה קרה בבסיס.. כי לא יכולתי להתמודד בדרך אחרת עם הלחץ שהיה עליי שם.

כמה זמן אחרי זה, פתאום קלטתי שאם הגעתי לרמה כזו של יכולת להקיא בבסיס, זה כזה חמור. כי כשעשיתי את זה בבית, זה היה מתוך מקום שממילא כל כך רע לי שם, אז לא היה לי איכפת לי מה אני עושה לעצמי שם. אבל בבסיס, דווקא שם היה לי יחסית טוב. 

לקחתי את עצמי, וקבעתי תור לדיאטנית. התחלה חדשה. אבל גם אז, כשכל שבועיים נפגשתי איתה, העליתי במשקל, ולא היה לי מושג למה.

לקח לי זמן להבין שמשהו לא בסדר ולא יכולתי להצביע על זה. רק ידעתי שזה קשור לבולימיה.  הלכתי לרופאת הבסיס וסיפרתי לה שהייתי מקיאה, אומנם הפסקתי, אבל משהו עדיין לא בסדר. היא שכנעה אותי ללכת לקב"ן (הפסיכיאטרית). בפגישה הראשונה, שנמשכה שעתיים ועם הרבה בכי, התחלתי להבין. אוי, כמה שהבנתי... מרוב הלם גם ירדתי קילו במהלך השבועיים שלאחרי הפגישה הזו. - בדרך הבריאה!... תזונה נכונה. פעילות גופנית.

במהלך הצבא סה"כ העליתי 7 ק"ג, כשבזמן הצבא הצלחתי להוריד קילו. עכשיו אני משוחררת 3 חודשים, והצלחתי לרדת 4 ק"ג נוספים.  

אני עוד יותר גאה בעצמי, משום שעשיתי את זה בדרך הנכונה.

היום יש לי מעט מאוד בולמוסי אכילה. וגם אז, זה נורמלי. והאמת היא, שמאז שכתבתי את הסיפור שלי, כל הכאב הזה חוזר... ועדיין.. אני כבר לא משתמשת באוכל כתירוץ לשום דבר. בקרוב אני גם אמשיך את הטיפול. אני לא מוותרת. כמה שכואב, אני מקווה שישתפר.

אני רוצה לספר לך גם לגבי המשפחה שלי.. אמא שלי סכרתית. קשה. והיא מזניחה את עצמה. היא מראה לי מהו הפחד הכי גדול שלי יום יום. להגיע למצב שלה. עוד אחת מהסיבות שכבר מגיל מאוד צעיר מאוד השתדלתי לאכול בריא. ובכלל הייתה לי אובססיה לכל מה שקשור לאוכל.  היו תקופות שהייתי עושה בדיקות דם כל 4-3 חודשים כדי לוודא שאני לא בסיכון לחלות בסוכרת.  כשבצבא קלטו את זה, אמרו לי להפסיק, שפעם בשנה זה גם טוב..

יש לי שתי אחיות. שתיהן גדולות ממני. הבכורה הייתה אנורקסית בזמן גיל הבגרות. במקרה שלה, ולפעמים במקרה שלי- אני מאשימה את אמא שלי. כי היא כאן. לידנו. והיא אדישה לגמרי. ואני יודעת שזה קשור אליה. הניסיון הזה לקריאה לעזרה מהאדם שאמור להיות שם בשבילנו ולאהוב אותנו ללא תנאי. אבל היא לא כזאת. אף פעם לא הייתה ואף פעם לא תהיה. כשאמרתי לה בפעם הראשונה שאני בולימית היא הייתה בשוק. אני הייתי בהלם שהיא לא שמה לב. לא כזה קשה לשמוע בנאדם מקיא בשירותים... ולה יש שמיעה מצוינת. היום אני בת 20. ומבחינתי, לגבי אמא שלי, שלעיתים רחוקות ראיתי אותה אוכלת אותה איתנו כמשפחה, אני יודעת שיש לה הפרעת אכילה גם. אני פשוט יודעת את זה. אבל היום אני מתנתקת ממנה. היא השפיעה עליי כל כך לרעה במשך חיי, והיום הדרך היחידה היא להתנתק ממנה. 

לגבי אבא שלי... הוא באמת בסדר. זה לא שהם שניהם משוגעים.. הוא יחסית בסדר. ואיתו יש קשר. אחותי השנייה ידעה לנתק את עצמה כל כך טוב- שהיא באמת נורמלית יחסית לכולנו...

 אני גם יצאתי מזה ממש בזול. הנזק הכי נורא שהבולימיה עשתה לי זה שהגוף סירב לרדת במשקל במשך הרבה זמן, מרוב נזק שעשיתי לו (לדברי הדיאטנית, שבסופו של דבר ידעה על הבולימיה).

אמממ... זהו, אני מניחה. זה הסיפור שלי... כל הסיפור הזה עם ההטרדה מינית עם האדם הזה, פשוט נתן טריגר לכל זה.

הרבה זמן, לא משנה כמה הרגשתי שמנה, ולא הבנתי למה אני נראית ככה, לא קלטתי שאני מדחיקה את זה. הייתי בטוחה שהתגברתי על זה. עכשיו אני יודעת. אני בחיים לא אתגבר על זה. זה חלק כואב, שתמיד יכאב.

 

n.d

אכן קיים קשר בין הטרדות מיניות לבין הפרעות אכילה, קשרים נוספים הם אירועים נוספים לא חיובים שאנחנו עוברים בחיים ולצערי ברוב המקרים מצליחים למצוא את עצמנו שקועים בבעיה נוספת- הפרעות אכילה. אני מצטערת מאוד שנחכת בשני המצבים הנוראיים האלו ואני רק מקווה שהאירועים הללו לא יגרמו לך נזקים לתווך הארוך אלא שתמצאי דרך למצוא שלווה ואושר ושתמצאי דרך להשאיר את הדברים הללו מאחורייך כי עתיד שלם לפנייך. אני לא מכירה את אמא שלך ואני לא יכולה לשפוט אותה אבל תדעי שאנחנו תמיד פה בשבילך, לשמוע ולעזור.

לינט

את הקטע הבא פרסמה גל שזיפי בת 30 ב-nrg לפני 6 שנים בידיוק.

"אני רוצה לחיות, אני לא רוצה למות, אבל היום אני מרגישה ממש כמו זומבי. אני מתחננת. חוסו על חיי", כך אומרת בייאוש גל שזיפי, בת 30 מקריית­חיים, הסובלת מאנורקסיה ושוקלת כיום 27 ק"ג בלבד.הרופאים הגדירו באחרונה את מצבה של שזיפי כקליני, ואמרו לה כי היא נמצאת בסכנת חיים אם לא תעלה במשקל תוך זמן קצר."גל היתה תמיד ילדה יפהפיה, ממש דוגמנית. עקבתי אחריה לכל מקום ­ וגם בגיל 12 לא נתתי לה לחצות מעבר חציה לבד", סיפרה אתמול אמה, קלרה.האם סיפרה כי בתה עשתה בוק צילומים אצל עדי ברקן כשהיתה בת 17, ושנה אחר כך התגייסה לצה"ל ושירתה כמד"סית. בימיה הטובים ביותר שקלה בתה כ­50 קילוגרמים.אבל אז החלה המחלה. בהידרדרות הראשונית של גל הבחינו בני משפחתה כאשר שבה מטיול לארצות­הברית, במהלכו איבדה שבעה קילוגרמים ממשקלה. "לא היה לי זמן לאכול", הסבירה אז להוריה.בארץ המשיכה שזיפי לרדת במשקל, ואף אושפזה מספר פעמים בשל כך. בינתיים, היא סיימה תואר ראשון באוניברסיטה וגם החלה ללמוד לתואר שני, ובמהלך הזמן הזה הכירה את בן זוגה, ואף התחתנה עימו. לאחר כשנה וחצי של נישואין נפרדו השניים.בשלב זה החריפה מחלת האנורקסיה של גל. היא איבדה משקל במהירות, אושפזה בכפיה ­ והעלתה והורידה ממשקלה בקיצוניות. לפני מספר חודשים החריף מצבה עוד יותר, וכיום היא שוקלת 27 ק"ג בלבד."כל מה שאני מבקשת הוא מקום שבו אוכל לקבל השגחה רפואית צמודה 24 שעות ביממה ולהעלות במשקל", היא אומרת, "מקום שיוכלו לטפל בי ולדאוג לי. לא ידוע לי על מקום בארץ בו מטפלים באנשים במצב שלי. אל תוותרו עלי כל­כך מהר. אני קוראת עיתונים, אני צופה בטלוויזיה. אני מעודכנת במה שקורה. אני יודעת שבארץ מתרחשים דברים הרבה יותר חשובים ממני, אבל אני בת 30 בסך הכל ומבקשת שיחוסו על חיי"."יש לי עוד הרבה לתרום לבנות אחרות. שיראו לאיזה מצב אני הגעתי. אפשר עוד למנוע את זה".

אני לא יודעת מה עלה בגורלה, עברו 6 שנים ואני מקווה שהיא יצאה מזה והיא איתנו היום.

אף אחד לא צריך להגיע למצב שבו הוא נמצא עם רגל אחת בתוך המוות ובמקרה הגרוע יותר עם שתי הרגליים.

בבקשה תמשיכו לשלוח לנו סיפורים, אל תתביישו, תשתפו אנשים אחרים שיירתעו מלהכנס לדבר הנוראי הזה ואם אתם עדיין בתוכו תשתפו גם בשביל לקבל תמיכה. אני והגולשים תמיד פה.

לינט.

אענה לתגובות בהקדם.

את הסיפור הבא רשמה "בולימית" היא פרסמה אותו בפורום בתפוז.

אני בת 30 ישראלית שגרה בצפון אמריקה כ- 4 שנים.
אצלי הכל התחיל בגיל 16.
התחלתי דיאטה מבוקרת, ו"נעזרתי" בשיטת ההקאות.
כל החיים קיוותי שאני אהיה אנורקסית, רציתי להיות רזה רזה... לא כי אני חושבת שזה יפה, אלא בגלל הזכות שאני אוכל לאכול הכל... (מחשבה של שמנה).
אני מקיאה מגיל 16 לא באופן קבוע.
אני כל החיים הייתי שמנה, ואני מאמינה שאני אשאר שמנה עם ובלי הקאות.
כשאני מקיאה כל ארוחה, זה עוזר לי לא להשמין, אבל אני לא מרזה כמו שאני קיוותי.
השיניים נהרסו לי, אולקוס כבר יש לי, אני בחורה מאד עצבנית, ושמנה כבר אמרתי? (אני 1.68 ושוקלת 90 ק"ג),וזה אחרי כל יום במשך שנה שאני מקיאה לפחות פעם ביום) איך זה שאני לא רזה??? איך זה שאני לא אנורקסית???
אפילו בירח דבש שלי הקאתי.
היום אני נמצאת במצב שסוף סוף אני לא צריכה ל"דחוף" אצבע בכדי להקיא, מספיק לי רק לשחק בכאילו ואני כבר מקיאה, קרה כבר שהקאתי ללא שליטה, פשוט יושבת מול הטלויזיה, ומקיאה... מטורף, אה???
לפעמים אני מתעצלת, אז אני לוקחת שקית יושבת בסלון ומקיאה... ממש חולנית, נכון???
אני בהליכי גירושין מבעלי, שהיה מודע לבעייתי, אבל בחיים לא דיבר איתי על זה, אמר לי פעם אולי פעמים שזה לא נורמלי וזהו.
המון פעמים ראה אותי מקיאה בתוך שקית וחוץ מלהגיד איכס הוא לא עשה כלום.
אימי ידעה בנעורי שאני מקיאה אבל גם היא חוץ מלהגיד לי שאני יהרוס לי את הקיבה לא עשתה כלום.
השיטה הכי קלה בשבילי להקיא, זה להתקלח (במקלחת לא אמבטיה), ולהקיא לא אכפת לי שכל הקיא עלי, אני במילא שוטפת את עצמי לאחר מכן. שטיפה קטנה למקלחת ואין שום סימן.
לפני כשנה הייתי בהריון וגם בזמן הזה הקאתי, המחשבה שלי באותו הזמן היתה במילא בהריון מקיאים אז.... אני עושה את זה במכוון, אז מה....
אחרי 10 שבועות עברתי הפלה טבעית, ואני לא רוצה לחשוב על זה שאולי אני גרמתי לעצמי ולבעלי את זה בגלל ההקאות.
אני לא מבינה איך זה, שאני מקיאה כל כך הרבה שנים ואני עדין כל כך שמנה.
לפעמים אני מנסה להפסיק עם זה, ולהתחיל דיאטה מבוקרת, אבל מהר מאד אני משלבת את ההקאות בתוך הדיאטה, וזה מה שגורם לי להרזות יותר, אבל זה גם גורם לי לזייף בדיאטה הרגילה.
אני אף פעם לא הרעבתי את עצמי, כי אני אוהבת לאכול.
אני בחורה מאד יפה, ומחזרים תמיד היו לי.
אבל יש לי בעיה, אני שמנה!!!
מה לעשות???
אני יודעת שאני נשמעת מאד מאד מבולבלת, כי זה הפעם הראשונה שאני מוציאה את זה מהלב, למרות שלעולם לא הסתרתי את זה מאף אחד, תמיד סיפרתי שאני מקיאה, לא הקאתי בסתר.

תמשיכו לשלוח סיפורים, תמשיכו ואל תפסיקו!

יש לכם את היכולת לעזור, תעזרו איכשהו.

לינט.