תמיד הייתי ילדה מלאה, היה לי מבנה גוף רחב ולחיים שאף אחד לא וויתר על למשוך בהן. לפני שנתיים יומן מכיתה ה', ביומן לא הפסקתי לציין את היותי שמנה ואיך שילדים העירו לי על זה כשרבנו... הייתי ילדה מקובלת ביסודי, אבל אף פעם לא שכחו להזכיר לי שאני שמנה.תמיד הייתי חוזרת הביתה ומתחלה לבכות... אני זוכרת שבכיתי שעות עד שהייתי נרדמת והיומן היה מתמלא דמעות תמימות של ילדה שרק רוצה להיות נורמלית ורזה-כמו כולם. בגיל 13 החלטתי שזה אמור להפסק, התחלתי דיאטת כסאח, אכלתי כ-300 קלוריות ביום. אימא אהבה את זה והחמיאה לי... ירדתי כ-8 קילו והייתי ילדה ממוצעת.. המשכתי לרדת במשקל... חיפשתי בגוגל את המונח "Anorexia Nervosa", אהבתי להסתכל על התמונות... עד שבכיתה י' נכנסתי לדכאון ועליתי הכל ביחד עם עוד כמה קילו. שוב הייתי שמנה... שוב אותן דמעות על היומן... נהייתי מוזרה ודכאונית, העיניים שלי התמלאו איפור שחור ולא הפסקתי לבכות ולאכול. שנה עברה והחלטתי שאני חוזרת לדיאטות, ואז  הגרוע ביותר התחיל. בהתחלה קיצצתי בארוחות... ניסיתי לאכול בריא, אח"כ זה כבר הפך ביס מעוף וכפית של סלט. ידעתי שאני לא בדרך הנכונה, אבל הקילוגרמים שירדו במהירות גרמו לי לשמוח לכמה שניות... היה לי חיוך רחב על הפנים, הייתי יורדת קילו שלם ביום. תיעדתי הכל ביומן וירטואלי והייתי חברה בקהילות "פרו אנה" בארץ ובחו"ל. מצאתי את עצמי במצב של 20 קילו פחות תוך חודש, הייתי רזה, הצלעות בלטו לי אפילו כשלא הכנסתי את הבטן. אימא אמרה שאני רזה מידי ושאני לא אוכלת ואני הכחשתי... ילדים מהכיתה התחילו לחשוד וגם המורים, אבל אני המשכתי בשלי... בסופו של דבר הכל שוב נהרס. בליסות, צומות, משלשלים והרבה מידי בכי. הכל היה כ"כ מהר ושוב מצאתי את עצמי שמנה.... בדיוק כמו פעם, אבל אפילו יותר. זה כמו מעגל שלא נגמר.... וכבר שנתיים עברו מאז ואני עדיין נאבקת במשקל שלי, ביחד עם אנמיה שפיתחתי בעקבות כל הבלאגן, והחילוף חומרים כבר מת ממזמן... ואני לא מצליחה לרדת במשקל כמעט, אבל אני מנסה ונאבקת ובקושי מכניסה משהו לפה... וזה לא נגמר, זה כמו מעגל שמוביל אותך למוות. ואני כבר בת 18, ועדיין אותה ילדה שמנה שמנסה להיות נורמלית....