החיים בצילה של האחות האנורקסית:

החיים בצילה של האחות הגדולה והאנורקסית היו קשים למדי.

על כל קילו שאני העלתי, בקלות ובעצב, היא השילה קילו, בייסורים ובשמחה. וככול שאני השמנתי והתכערתי, היא רזתה ויפתה, ובזמן שאני הייתי בודדה וגלמודה, אצלה המחזרים לא נתנו מנוח.  אבל היא, הגברת, הייתה תפוסה. כן, לנסיכה היה חבר- אורי היה שמו. וכל שניה שהיא לא הייתה עסוקה בו, היא הייתה עסוקה בעצמה. כולם היו מוכנים להישבע, שהסיפור שלהם לא ייגמר בפחות מחתונה, בית, גינה, שלושה ילדים וכלב. נשמע כמו הסוף המושלם, לא?. בשביל רודנית כמו מיכל, שום דבר לא היה מספיק, ובטח שלא בוחר פשוט, עם לב זהב, כמו אורי, בשבילה, השמיים היו הגבול, ולגבול אין סוף, וכמה שהיה לה יותר, היא רצתה עוד, ועוד. ועוד.

כשהייתי בת שתיים עשרה, שתינו הגענו למשקלי השיא שלנו- אני, בת שתיים עשרה, עם גובה של מטר ושישים ושתיים סנטימטר, ובמשקל של שבעים וארבע קילוגרמים, והיא בת עשרים ושתיים, עם גובה של מטר ושבעים ושתיים סנטימטר, במשקל של ארבעים ושתיים קילוגרמים. מצחיק, לא?. לפעמים בנאדם מצחיק, וכשמצחיק אז צוחקים. וצחקנו, למרות שנקרענו מבפנים.

הפרעה נפוצה: בולמוס אכילה, תודה רבה ל L.L.B.