אני בת 17, אני לא חולת אנורקסיה, לא חולת בולמיה, לא בעלת הפרעת אכילה אבל לא הייתי רחוקה משם.:

את הבנאדם שאני היום, שלם ושמח ואוהב ורגיש וקשוב וחי אני חייבת לאנשים שאני אוהבת
שלא נתנו לי להגרר אל התהום הזו שמוכרת לכולנו.
בתקופה הקשה הזו כתבתי איזה שהוא קטע שאני מקווה שלא תזדההו איתו ואם כן אני מקווה
שתדעו שדברים כאלו לא צריכים להיות נורמה ושמפחיד להישאר עם זה לבד. (בבקשה לפרסם
גם את החלק הזה).

הכי אני מפחדת מהזמן בו מחכים להירדם. הזמן בו אני לא יכולה לברוח ממני.
אין מסטיק ללעוס ואין פתק לרשום אי אפשר להתעסק בכלום אי אפשר להסיח את הדעת.
צריך לשכב בחושך אני אנוכי ועצמי ולהקשיב למחשבות אותם דחקתי הצידה במהלך היום.
מוזר אבל שהרגע הזה שכל כך מטריד אותי, בבוקר הוא כבר נשכח ממני.
אף פעם אני לא מצליחה לזכור את הרגע בו הפכו המחשבות הטורדניות לחלומות.

יש שקט ושקט הוא הצליל הכי עוצמתי. הראש מונח על הכר ואז המשא יורד מצווארי וכתפיי
המייללות. התנאים אופטימאליים לשלווה ואז זה כמו לעמוד מול מראה. עירומה.

כשאני עומדת עירומה מול מראה, ויצא לי כמה פעמים לנסות את זה, אני רואה את כל
הפגמים שבי ואת כל מה ששבור ומקומט ולא יפה. אם יש מספיק אור, ואני עומדת מספיק
קרוב, קרוב לודאי שלא אוהב את מה שאראה.
בלילה אני המראה של עצמי, אני פאנל השופטים הכי ביקורתי ואני צריכה לנצח את עצמי
במלחמה. מה שאומר שבכל מקרה חלק ממני עומד להפסיד.
אני בחלל הזה יחד עם המחשבות והרגשות והכיעור והחסרונות והפחדים והכאבים.
ואז לא צריך מספיק אור רק מספיק חושך, שיקל על המבוכה ושיסתיר את הדמעות או הסומק.
ואז לא צריך לעמוד קרוב אפשר גם לעמוד מאוד רחוק ועדיין לראות הכל ולא להחמיץ אף
פרט מצלק.

אני מהססת, עוד קצת ואז העייפות מכריעה ואני מזדחלת למיטה. מתקפלת בעצמי. ומחכה.
והמחשבות והרגשות הם כולם הכינו את עצמם.
ובראשי עוד נותרו אור הירח השוטף את הרחוב, הכוכבים המנצנצים וקורצים עיניים כמחווה
של אמון בין שניים הקושרים קשר נגדי והטיפות החמות של המים בהם ניסיתי לשטוף את
היום מעליי ללא הצלחה. וכל אלו כמו לוחשים את פחדי.
ואני מחכה, והשמיכה שעוטפת אותי ומדמה לי חום היא זו שמשאירה חרכים ספורים דרכם
נכנסים ליטופים של רוח קרה. הרוח מנשקת את גופי ועם כל נשיקה נשמתי נעתקת. אני כבר
יודעת שבעוד רגע יצופו הפרטים ואני ואנוכי נשים את כפפות האגרוף ונתחיל.
ובקרב הזה תמיד אני אנצח ותמיד אני אפסיד. אצא עטורת זר פרחים ומעוטרת חבלות
וסימנים. וכל אלו יצרבו כל כך.

ואחרי הקרב בו נשארתי יתומה מהרגשה אני אחוש את הגואלת עולה ועולה בי, מכבידה על
עפעפיי ומצווה על איברי רפיון. וברגע של נצח היא תשא אותי מהזירה בה נפלתי ונשארתי
עומדת ותיקח אותי איתה אל מחוזות מתוקים מרים. השינה.

למחרת בבוקר לא אוכל לזכור את המחוזות בהם ביקרתי או את הרגע הנצחי בו הרגשתי
אינסופית. כל מה שיהיה לי לעד מהימן הם פרחים נבולים סבוכים בשערותיי וחבורות
כחולות.

 

"אסור להתמוטט", שכתבה סתיו, פורסם בנענע ואתם מוזמנים להגיב.