איה, בת 13.

אני לא חשבתי שאני אי פעם אכתוב לבלוג, לא ממבט של מישהו שמכיר חולה, או כחולה במלחה עצמה. והנה אני כותבת. אני קוראת בבלוג כבר הרבה זמן, מגיבה מדי פעם. והבלוג הראה לי כאב של הרבה בחורות, נערות, שחוות משהו שאני לא חושבת שאני אצליח להבין. שכל החיים שלהם נהרסו בגלל המחלה הארורה. אני כותבת, לא בתור מישהי שחוותה את זה, אלא מישהי שחוותה בום ענקי כשהיא הבינה שמישהו קרוב לה חולה.

אני רק רציתי שיבינו. שיבינו איזה הלם זה, איזה שוק זה כשמספרים לך על כל חבר, קרוב בערך במקרה שלי, שחולה. אני לא הייתי מודעת לזה. הילדה שאני מדברת עליה, לא באה לבית הספר הרבה זמן. וזה מצחיק איך אנשים לא שמים לב. אדישים.

בכל מקרה, היא לא באה והחלטתי להתקשר לשאול איך היא מרגישה אם היא חולה וכו'.. אני גיליתי את האמת מפליטת פה של ילד, "לא נותנים להם לבוא עם כיסים, שלא יקחו אוכל ויקיאו אותו אח"כ", והוצאתי ממנו את השאר. הילדה הזו, כל כך נעימה וטובה, וזה לא ניכר עליה, אני מנסה להזכר אבל באמת לא ניכר היה שזה המצב.

ואחרי כל הסיפורים מהבלוג הזה. סיפורים קשים שמעלים בך צמרמורת, אני מדמיינת אותה, ואת הסבל שהיא חווה. לא תיארתי לעצמי. ולתאר את זה אחר כך על הגוף שלה.

לקח לי הרבה זמן להתאושש. עדיין לדמיין שזה מה שקורה לה. והפואנטה כאן, שאני עדיין מנסה לעכל, היא העובדה איך בלי לשים לב, אנשים שאתה מכיר מהיום יום יכולים להיות קורבנות של המחלה, לסבול מאנרוקסיה או בולימיה, ואתה לא שם לב. זה מדהים אותי עדיין, וזה קשה, מאוד קשה לדעת שלא שמת לב. שלא יכולת לעשות כלום. והכי נורא, שלא ראית את זה.

בבקשה, פקחו עיניים. זה יכול לחכות לחבר קרוב או אפילו לא קרוב, ובלי לשים לב זה יכול להיות קטלני. וכשמבינים, זה הלם ענק.