אני לא רוצה הפרעת אכילה.

אני לא רוצה שתיהיה בתוכי. אני לא מהאלא, אני לא מהאנורקסיות.

לא אכפת לי כמה אני שוקלת.לא אכפת לי איך אני ניראת.לא אכפת לי כמה קלוריות אכלתי.

אני באמת רוצה לחיות.

האובססיה שלי לא נותנת לי לחיות.

לקח לי כאב וסבלנות ,לשקם את הגוף שלי אחרי הצומות, והבולמוסים, והצומות.

שבועיים ללא אוכל.כלום.כלום.אפילו לא מלפפון אחד מסכן.

עד כדי כך הייתי נואשת, להרוס את מה שלועג לי במראה.

עד כדי כך רציתי להעלים את הרגשות האלא.

ניסיתי הכל.אי אפשר להקיא אותם.אי אפשר להרעיב אותם.אז מה נותר?

מה אעשה כדי להסביר שניפגעתי? כדי שלא יפגעו עוד?

אני לא יכולה לדבר.אני לא יכולה להודות שפגעו בי.

נותר לי רק להוציא את הכל על עצמי.

אני נירגעת רק כשהרעב מרפא את הריקבון, ומשאיר אחריו שובל של הרס.

אני משקרת לעצמי כל היום, משתכנעת לצום רק שלושה ימים, זה בריא, זה מנקה, לא? לא.

וכל היום אני מזכירה לעצמי שאני צריכה להיות בריאה מגנה את הקול הרעב הזה.

וניסיתי, ניסיתי להחלים.

חודש שלם אכלתי בריא, אפילו יותר מאדם בריא, אפילו אמא אמרה לי להפסיק לאכול.

אבל הבלגתי והמשכתי, והבטן התנפחה, התעלמתי ואמרתי שאני מחלימה.

עליתי במשקל, אני לא צריכה להישקל בשביל לדעת, אני מרגישה.

בגלל זה סירבתי להישקל לא אכפת לי כמה אני שוקלת אני לא מספר על מכונה אני מסרבת להיות מספר על מכונה.

מצאתי עולם מעבר להפרעת אכילה, עולם שכשחייכתי אליו חייך אליי בחזרה, ושמחתי.

אבל דווקא ברגעים של שמחה צורם יותר הכישלון, הכישלון שנחלתי, בביטוי הכאב הרזה שלי.

ואז הבנתי.את האובססיה.אותי.

רציתי ללבוש את הכאב.כי לא עמד קולי לצעוק.

לפתוח את פי ולומר "פגעתם!"

הרסתם עד יסוד.  צעקתי והצעקות ניכנסו לתוכי והרקיבו את כל גופי

צעקתי ולא שמעתם, את הצעקות בתוכי.

לא שמעתם.אז עכשיו תיראו.

תיראו כמה פגעתם.

תיראו כמה נירקבתי.

אין שום דבר יפה ברזון החד. הוא מעורר חלחלה וצמרמורת.אסוציאציות של רעב וכאב.

אין שום דבר יפה ברזון החד.אין שום דבר יפה גם בי.