"

פסיכולוגים רבים סירבו לקבל אותי כי אני חסרת מוטיבציה להחלים ולטפל בבעיות שלי.. ההורים כבר מזמן הרימו ידיים.

וזה הכי כואב, שאנשים כבר מוותרים עליך. ויתרו עלי מזמן.

"

כתבה לנו "הפרה, שתמיד תשאר פרה":

זה התחיל לפני שלוש שנים. הכל זכור לי.. הצומות, ההקאות וחוזר חלילה- מעגל הקסמים שלי.

כיום אני אפילו יודעת לומר בוודאות למה זה התחיל, מאילו סיבות.

אני יכולה להאשים הרבה אנשים, אבל אני בוחרת להאשים את עצמי.

לא את הפרסומאים שמציגים "כוסיות", לא את אדיאל היופי הדפוק, לא את המשפחה, לא את האנשים שהציקו לי בגלל משקלי..

אף אחד חוץ ממני לא אשם.האשמה עלי.

אם כך מה גורם לילדה בת ארבע-עשרה להכנס להפרעות אכילה...בעיות, הרבה בעיות.

החיפוש הזה אחר השליטה...

בהתחלה זה נחמד, כל הסיפור הזה, של הרזייה מהירה, מחמאות, השליטה באוכל.. איזה שליטה באוכל... עכשיו האוכל שולט בי.

זה אולי ישמע לך מופרך אבל אחרי שלוש שנים שאני עמוק בפנים אני לא זוכרת איך חייתי ללא ההפרעה שלי, קשה לי לדמיין את חיי ללא ההפרעה..

את מבינה שזה שולט בך ושיש לך בעיה, את מכירה בזה בשלב כלשהו.

הכרתי בזה. הכרתי בזה כשהיה מאוחר מדי. כשעברתי הרבה טיפולים פסיכולוגים, כשכבר לא טרחתי להסתיר את זה מאף אחד יותר.

פסיכולוגים רבים סירבו לקבל אותי כי אני חסרת מוטיבציה להחלים ולטפל בבעיות שלי.. ההורים כבר מזמן הרימו ידיים.

וזה הכי כואב, שאנשים כבר מוותרים עליך. ויתרו עלי מזמן.

יש לי משקל יעד, אני רחוקה מלהגיע אליו כרגע, אבל...ברגע שאני אגיע אליו אני אתאבד.

אני אמות רזה, אני אגשים את חלומי.

לא מזמן מתה חגית כהן, אנורקסית במשקל 19 קילו בלבד. זה הימם אותי.

אבל אני מעריצה אותה, מעריכה אותה, יש לה כל כך הרבה כוח רצון... אני מקנאה בה.

אני לא פרו אנה או מיה. אני שונאת שיש מתחרים. אני אוהבת להציב לעצמי מטרות ולנצח את עצמי, בלי מתחרים.

אני לא כותבת את זה כדי לבכות על חיי... ממש לא...

אני רוצה להזהיר אותכם, את כולכם.. שתדעו שלא כדי להכנס לשם... זה מסקרן מאוד, וזה נשמע מהיר ונפלא, אבל זה חרא. את סובלת מדיכאון, התפרצויות, כאבים..

אומרים שניתן לצאת מזה. אז אומרים. אם כל הכבוד אני לא מאמינה בזה, תמיד תשאר לך צלקת מהמחלה הארורה הזו, ואם תצלחי להאבק בה ולגבור עליה אז כל הכבוד לך, ואם לא...סופך ידוע מראש..

אני מנסה לאמץ את גישת החברה הטובה, ולא הרופאה או פסיכולוגית.

אני מנסה להעביר לאנשים את הכאב שיש בזה..את כל הסבל...

פעם אהבתי לאכול, כולם נהנו לאכול איתי. עכשיו אני שונאת אוכל, הוא עושה לי רע.

לא מזמן ישבתי עם אמא בבית קפה, היא הזמינה לשתינו סנוויץ'. הסתכלתי על הסנוויץ', הסתכלתי על עצמי.

היא אמרה לי להתחיל לאכול, ובכיתי. פשוט לא יכולתי להתמודד עם זה.

זה מצב שהאוכל מפחיד אותך. וזה סיוט, כי את צריכה להתקיים..

אל תביני לא נכון, אני שמנה, אני מאוד שמנה, אמנם לפי חישוב אני לא במשקל יתר, אבל אני שמנה.

אני לא יכולה ללמוד, לא יכולה להתרכז, לא יכולה לצאת עם חברים/חברות... אני כל הזמן חושבת על דבר אחד-אוכל.

פעם זעקתי לעזרה, בדרך סמויה ואף בגלויה. אף אחד לא שמע את הזעקה שלי.

עכשיו כולם כבר הרימו ידיים, אפילו אני. אני אתאבד ברגע שהמשקל יציג את המספרים שאני שואפת אליהם, ואני מבטיחה לך שגם אז אני לא אהיה מאושרת וגם לא רזה.

בקיצור, באמת שלא התכוונתי לחפור- אם את עדין לא נכנסת לחרא הזה אז אל תכנסי לשם, זה לא שווה אותך..

מדברת פה מישהי שהייתה מוקפת באהבה..בחברים...במשפחה..באושר טהור... והרסה את זה סתם.

עכשיו אין לי כלום. רק את האובססיה הדפוקה הזו. לקחו ממני הכל ואני לבד עכשיו.

שום רזון בעולם לא שווה את הסבל הזה.

תזהרו. זה ממכר, זה מושך, זה נשמע אולטימטיבי. אבל זה גהנום, זה גהנום שלי ושל רבות.