הכל התחיל לפני כארבע שנים, כשהחלטתי להפוך מילדה שמנה, לילדה קצת (עם דגש חזק על הקצת!) יותר רזה. המון אימונים בחדר כושר, מעט מזון- תוצאה סופית: הרזיה. ואז, כפי שאתם מתארים לעצמכם, המצב יצא מכלל שליטה, והפכתי לילדה הרבה הרבה יותר רזה ממה שתכננתי. אימא נבהלה כהוגן, ישר לקחה אותי לבית החולים, כי בסרט הזה היא כבר הייתה, וכמו שכבר הבנתם, סופו היה מאוד עצוב, כמו שאומרים, דרמה סוחפת נוגעת ללב, שכמה רומנטי שזה לא ישמע לכם, היא בשום מחיר שבעולם, לא הייתה מוכנה להימצא בה שוב. כך, שבבית החולים, הרופאים סידרו לי כמה ברגים בראש, ולא, לא הייתה שום האכלה בכוח, בשלב זה, עוד אכלתי מרצוני כשאמרו לי (זה היה עוד לפני שלב המחלה, והאובססיה הרצחנית למשקל שלי). אחרי שהעלתי כשמונה קילו, שוחררתי לביתי בריאה ושלמה, בלי שום אבחונים מיוחדים. אימא שמחה שהכל הסתדר, אני כביכול, את התוצאה שלשמה בכלל התחלתי את הדיאטה המטופשת הזאת, קיבלתי- נהייתי ילדה קצת יותר רזה ממה שהייתי, ועם קצת פחות שמחת חיים, אבל למי אכפת בינינו?. נשמע כמו סוף טוב, הכל טוב. סוף לא, התחלה כן. זאת הייתה רק התחלה טובה, של משהו פחות טוב. את האימונים בחדר כושר סירבתי להפסיק, הרגשתי גועלית כשהייתי אוכלת ולא שורפת את הקלוריות שנכנסו לגופי, מיד לאחר כניסתן. כך המשכתי לרזות מעט, מפעם לפעם, עד שהגעתי לתיכון, ושם יום בהיר אחד, החלטתי, שלא רק שאני רוצה להיות רזה, אני רוצה להיות ה-רזה. לא שלד מהלך כמו בערוץ האופנה, אבל אחת שכאשר יביטו בה, לא יהיה אחד, שלו לשניה אחת, תחלוף במוחו המחשבה: "היא לא כזאת רזה, השירי הזאת".

כמובן, שאם הכל היה הולך לפי התוכנית, כבר תוך חודשים ספורים הייתי מגיעה ליעד המיוחל, אבל בדיוק אז התווספה לה חברה חדשה לרזומה- אכילה כפייתית.

אני עדיין מחכה שתשלחו לי את החוויות שלכם בנושא הפרעות אכילה, לא להתבייש אתם יכולים לשלוח גם חוות דעת או כל דבר אחר בנושא אבל בעיקר חוויות אישית או לא אישיות. אני פה ומחכה 

אתם פה, אתם קוראים את הסיפורים אבל איפה התמיכה? איפה העזרה? בשביל זה יש את מערכת התגובות ואני בטוחה שיש לכם מה להגיד.

לינט.