חייבת להתחיל ולעבוד קשה על כישוריי הכותרות שלי. כלומר, חוסר כישוריי הכותרות שלי.

אני אוהבת את הפסנתר!!!!

 למעשה, מכורה אליו קלות. ידיד טוב טען כי הוא מכור לגיטרה שלו יותר משאני מכורה לשוקולדה - מובן שמחיתי, אך בלב, מפניי שטיעוניו היו משכנעים עד כדי פליאה - הוא מסוגל לנגן 12 שעות ביום, ממש כסלאש מגאנז'נ'רוזס.

אך אני משומנת לחלוטין. כבר חמש-שש שנים שאצבעותיי נוקשות על קלידים נוגדיי-צבע להנאתן. אין אורגזמת-חדווה גדולה מזו של מוצרט, יצירת בלוז או אקורדים של גלי עטרי - כן, גלי עטרי - סיגרו את הפה - שאני יוצרת!

אלו מכם המכירים אותי היטב מודעים לכך שאני אוהבת במה. לא בכדי אני במגמת תאטרון, ומוזיקה. כן, בלי להתרברב יתר על המידה,

 התקבלתי לשתיהן! אה-הא! כןןןן. :]

אני מניחה שקשה מאוד להתעלם מעובדה זו, מפני שכל שתי דקות ומחצה אני טורחת לצווח, "מוזיקה ותיאטרון, מו-זיקה ות-אטרון, יהה, מוזיקה ותאטרון!!!" במנגינות צופיות והפועל-ירושלמיות מגוונות לרוב, אשר מאלצות את האומללים שסובבים אותי להביט בי במבט נוקשה וזועם או לחלופין להשתיק אותי בעזרת:

• "תסתמי, חתיכת בלונדינית מטורפת".
• מסקינטייפ.
• "הבנווווווווו"
• "שקל? דגל, או בעיטה לרגל?" (שקל. אני חייבת כל אחד ויחיד מהם לקניית צ'ופרים לחניכות, לקראת הטיול הממשמש ובא. אם כי האפשרות השנייה מפתה לא פחות)
• "כל הכבוד!"
• "אם הייתי מקבל דולר על כל פעם ששרת את זה היום..."

אני מניחה שאתם צודקים, זה אכן התחיל לייאש בפעם ה-68. אולם אין מה לעשות, מודה ומתוודה אנוכי כי מחשבה טהורה יחידה על כך שלרשותי שני סוגים שונים של במה לשני נושאים שאני אוהבת עד כלות, גורמת לי לתחושת חינגה כזו שלא נראתה כמוה ברחבי תבל מאז הוקרצה פמלה אנדרסון החסודה בבגד-ים אדום, מנהדסת בחול ב"משמר המפרץ".

חי נפשי, בתור סטרייטית מובהקת, הייתי עושה אותה.

כן, הפסנתר, הניצב ממש כאן, בחדר המחשב הנהדר שלנו, ומביט בי כעת, יתר ארוך וצהוב קושר אותי אליו וזועק, "גשי הלום, נוע, 'הבלדה לאדלין' של קליידרמן קוראת לך לפרוט על צליליה...".

אך הזיקה הפסנתרית והמובהקת המנצנצת בי נוצרה בייחוד הודות למורי החדש לפסנתר, מר-פוצי.

מר-פוצי הינו אדם אשר עונה להגדרה אותה הטביעה ניתע, בעזרתו הבלתי נלאית של תום. "פוצי".

פוצי הינה תורה שלמה שיש להבינה מבחינה פילוסופית. בדיוק כך:

קחו רגע או שניים מחיי היום-יום הסואנים ש'לכם, צאו למרפסת, יער, ביקתת-עץ, זולה, קנקן הנרגילה שלכם, כיסא העץ המתפורר והכהה, אי בודד, מתחת לשולחן האוכל, אוסטרליה או פמוט - כל דבר בעל פוזה מתבודדת ושלווה, והתפרקדו נא.

עתה היישירו מבטכם לאן שתחפצו וחישבו עמוקות על מהות הפוצי. חישבו והרקידו בלשונכם הורודה את המילה "פוצי" פעם אחר פעם, האזינו להברות ולצלילים והרפו את שריריכם. מהם אנשים פוצים? על אילו קריטריונים יש לענות, בכדי להיות חמוד עד כלות ופוצי?

פוצים דורשים תמימות, עיניים גדולות או קטנות למדיי, מבט תוהה, אישיות דהויה... פוצים מקיפים אתכם יום אחר יום - סטלנים, בלתי מחושבים וחייכנים, לעיתים שקטים מעט ומהורהרים.

עלולים להיות אינטיליגנטים במסווה של דבילים חסרי מורא, בעלי מבט תכול וחיוך משעשע הנראה כאילו שני חוטים מושכים בקצוותיו, נופלים לעיתים קרובות ומתולתלים. אך זהו מקרה נדיר! (וכן, רמזתי על האיקס המיתולוגי! :]).

בכל מקרה, עתה, לאחר שגרמתי לכם לבזבז זמן יקר מחייכם על מנת לשעשע אותי בטיפשותכם המלבלבת, נסו לדמיין מורה לפסנתר, אשר למד ברימון, עיניו גדולות להפליא וחומות כגזע, חיוכו מקסים והוא רזה ושנון. עתה, בפעם השבעים לעניות דעתי בה החלפתי את מוריי הפסנתר, הוא ישאר לנצח. אני בהחלט רואה את עצמי גוררת את השלד שלו לצד כיסא הפסנתר ושואלת האם לספור שמיניות בקול רם. הוא כה פוצי, עד שאפילו האיקס ייאלץ לחייך באופן מבוייש למראה מחווה פוצית שכזו - תורת הפוצי סובבת את מר-פוצי.

אני מניחה שיש ביננו מתח מיני מסויים, עד כמה שיכול להיות בן ברנש נשוי+ילדונת ונערה צעירה ומטורפת, אך מחמאות מפיו לגביי ולגבי נגינתי, או לחלופין - ביקורת, נשמעים כמתק מנגינה של בייבי-מוצרט. הוא כזה פוצי, שאם הוא יאמר דבר-מה כגון "כוס אמא שלך, באך" אז העולם יתפקע מחמת עדף-הלם.

ועתה, עצם העובדה ש... טוב, ובכן, התקבלתי למוזיקהההה ולתאטרון! נהנה נהנהנהנההההה ובנוסף, שיש באמתחתי המורה החביב בקוסמוס וכי תגלית הג'אז והבלוג ויצירות האקורדים שאני כה מחבבת, גורמים לי להביט בכיסא-הפסנתר במבט סקסי מדיי, יחסית לכלי ישיבה מבריק עם ריפוד אדום וידיות עגולות ומצחיקות הנראות כאפיי ליצן פחוסים.

הצופים תופסית זמן רב מדיי מכדי לאפשר לי לנגן ככל שאחפוץ. ולמען הכנות, לעיתים דיי במבט רטוב אחד לעבר הפסנתר ואני מוצאת את עצמי מתרצת מחסור קל באימון. "הכלב אכל לי את הקלידים", "הכלב השתין לי על הפסנתר", "בטעות נינגתי על הדלמטי", "הכלבלב שלי נפטר מבעיות אנושות במעי-הגס, יהי זיכרו ברוך" וכו'. (מיותר לציין כי אין לי כלב, ולו דלמטי, ולו כלבלב).

בכל מקרה, הפסנתר מענג אותי. בריחה אנושית מכולם פרט למנגינות, השתאות מצלילים ארוכים וקצרים, אמביציה, אימון ולימוד בלתי פוסק, תיאורייה מעניינת, תחומים אין-ספור. אינני מקנאה בכל אלו מכם שאינם מנגנים על אף כלי נגינה, מפני שאתם מפסידים רבות - או אף אלו מכם המנגנים באדישות ובחוסר מחשבה על פעולותיכם.

אני אוהבת את הפסנתר. מתוסכלת קלות מכך שאינני הנערה המוכשרת ביותר בעולם, אך נהנית מהעובדה שלעיתים עליי להתאמץ רבות בכדי להשיג תוצאה מסויימת, ואני משיגה אותה. מפני שזהו פסנתר, לא הייטק. זה איננו כלי רובוטי וארור המשוחק על ידי אנשים אפורים ועשירים, אלא אומנות הזוייה ונפלאה שדורשת לא מעט רגש, הומניסטיות ופלספנות - ב-די-וק המצרכים אשר מרכיבים את עבדתכם (אנוכי, דפקטים).

ארוחת ערב, ה-15.10.07, שעה כלשהי, אינעל ראבאק.

אמא: "נוע, כמה שנים בדיוק לא התאמנת על הפסנתר?"

נוע: "אמא, התאמנתי היום בבוקר!"

אמא: "לא נכון. היום בבוקר דיברתי איתך בטלפון ואת סיפרת לי את הבדיחת-בלונדיניות על העיוור, אכלת ואז הלכת לפשק"ץ".

נוע: "ישב"ץ, אמא, ישב"ץ. ישיבת צוות, פור דה לאב אוף גאד".

אמא: "למה את לא מתאמנת? חבל על הכסף!"

נוע: "אמא, עוד מעט וינשרו לי האצבעות. אני מת-א-מ-נת".

אמא: "בסדר. לכי ותתאמני עכשיו".

נוע: "אבל אני עסוקה בלכתוב פוסט".

אמא: "על יאיר?"

נוע: "על פסנתר!"

אמא: "אולי עדיף שתנגני במקום לכתוב פוסט על פסנתר? מה את אומרת?"

נוע: "בסדר, אחר כך".

אמא: "אחר כך? לא אמרת שיש לך פשק"ץ הערב?"

ולסיום מרנין - אלוהימאדירים.

אוהבת,

אוליביה. :]

רבותיי, חתוליי, קוראים יקרים וקוראות נאות, אם, בחיי, אם עוד פעם אחת אשמע מישהו  - כן, גם אותך, ברנש - ממלמל, "נוע, נוע, תעדכני כבר! למה את לא מעדכנת? תעדכני! נוע, תעדכני, נוע! זה בסדר אם אני אקרא לך אוליביה? חהחה! תעדכני, אוליביה! תעדכני, למה את לא מעדכנת, נו - כלומר, אוליביה? תעדכני! חהה!" - אני אתפוס את הזרד הראשון שייקרה בדרכי ואתקע לו אותו בעין.

*ההצהרה מנוסחת בלשון זכר אך מתייחסת לארבעת המינים. רוח סוכות לא פגה!

שמחה אנוכי לגלות כי יש לי קוראים נלהבים.

אני אומנם מופתעת שהאוכלוסין הנ"ל מונה:

• מורים מהחטיבה. וכן, אני מודעת לכך שאני תיכוניסטית טרייה, הם פשוט עדיין מחבבים אותי.
• חברים של הורים.
• חתול רחוב בשם אדמונד.
• או יחזקאל.
• אנשים אקראיים מהשבט. באומרי אקראיים כוונתי לאנשים הכי פחות צפויים, הזויים ומפתיעים.
• ירושלמים.
• מייקל לואיס.
• יצורים בעלי מחושים, כגון מייקל לואיס.
• מייקלואיס.
• ההוא עם הריבועים מ-fox.

אולם מצד שני, יש לי פאקינג 11,674 כניסות בבלוגי הקט, וזה נפלא, הלא כן?

אני יודעת שנושא ה"או! עוד מישהו קורא בבלוגי ויודע עליי הכל" נטחן כבר כפינים שחורים בפיה של ג'נה ג'יימסון, אולם אינני פוסקת מלצחקק על כך.

ועתה, שעת סיפור!

שלום, שמי חזקיה. אני נער ממוצע ונורמטיבי מבית טוב באיזור ירושלים.

יש לי שלושה אחים, צמד הורים מסורתי וכלבה בשם ריטה. אני אוהב מאוד בעלי חיים, בייחוד זוחלים, מפני שהם ירוקים, וירוק, לדעתי, זהו צבע בלתי-שגרתי עבור יצורים חיים, כי הוא בוהק כזה. ואני אוהב מאוד עוגות, בייחוד את אלה שבקונדיטוריה שליד בית הספר שלי, לשם אני חומק בכל שיעור תושב"ע, מפני שהתנ"ך לא מצליח להסעיר אותי כמגע של עוגת קינמון מוקצפת או עוגיית סוכר ורודה מאוד. ויש לי סבתא, סבתא נחמה, שגרה ממש בצד השני של הכביש מהבית שלנו, ואני מגיח אליה לעיתים ומספר לה על עינב היפה מהכיתה או על וויכוחיי עם המורה.

אני אינטיליגנט ולא יפה במיוחד, פניי מאוד עבות ומגושמות מפני שיש לי אקנה ועצמות לחיים רחבות באופן חסר חן. אני חזק מאוד אך כחוש למראה, ומוטרד מכך שאינני גבוה. יש לי משקפיים בעלי מסגרת כחולה, וג'ינס אחד בלבד בארון, בהיר ומשופשף כפי שאהבו בשנות השמונים, שנחלו כישלון כללי לטעמי, אך אינני מעז ללבוש אותו, מפני שהוא צמוד בקרסול ופרט לכך הבנים בכיתה לא יאהבו את זה. אני אינני פרפקציוניסט אך שוחר סדר ושלום, אני ימני פוליטי ואוהב את עינב, שהיא איתי בכיתה והיא יפה מאוד, יש לה עיניי שנהב ושיער חום ורך ומותניים צרות כשל בובה. והיא לא מייחסת לי חשיבות, היא אמרה לי פעם שעליי לשבת זקוף בכיתה מפניי שישיבה שפופה מזיקה לגבי.

היה לי שיעור מדעים. התמתחתי במושבי וחמקתי לחדר הנוחיות. הבטתי ארוכות במראה ושטפתי את ידיי באופן בלתי מוסבר. שלמה שחלף מאחוריי עת סיים להשתין, טפח על גבי בחוזקה שהצמידה את מצחי לכיור וחבטה והכאיבה לי עד מאוד. חשתי כיצד גליי בערה עמומים מכסים את שטח מצחי וקרקפתי ועצמתי עיניים בעודי מתאנק מכאב. הוא צחק וסינן, "יהיה טוב, גבר", והבטתי כפוף בחולצת הפסים שלו ובישבנו הנשי וידיו הכהות המתנדנדות לצד גופו המלבני, ונאנקתי בקול. "אההההה".

התרוממתי בעודי לוחש מבעד לשיניי ומעווה את עיניי חלופות. הכאב עבר אך ההצגה מצאה חן בעיניי בתוך ראשי. היישרתי מבט לחולצתי שהייתה בגוון כחול-ים כהה ואצילי והחלטתי שככל שירבו חסרונותיי, כך אוהב את עצמי יותר. אחזתי בכתפיית תיקי שהושלכה על הריצפה בעודי נוגע חלופות במצחי ונאנח.

רקעתי על הרצפות הכתומות ופסעתי החוצה, מחוץ לכותלי בית הספר.

"לאן?"

"אני לא מרגיש טוב, המורה הותירה לי ללכת".

"צא בחוץ". השומר חרק בידיו על שער החלודה החום ויצאתי. עמדתי נטוע במקומי עד שהוא הפנה את מבטו ואחר החשתי פעמיי לעבר הקונדיטוריה.

נכנסתי וריחה המשכר של עוגת הגבינה קרץ לי.

אך הבטתי במוכר. עיניו היו כשברי קריסטל על פיסות משי אדום. ידו רעדה. הוא הביט בי חלופות ונמס לאיטו לתוך דלפק העץ ולאחר מכן רכנתי ובהיתי בו, צעקתי, צווחתי את נשמתי, ושמעתי את צעקתי מהדהדת קלות, וניחוחות הקונדיטוריה התחלפו לפתע בריחם של משאבי אנוש וצביעות אין ספור והבטתי כיצד אוויר החדר מתעכר לנגד עיניי וירוקת מלאת עובש מכסה את פניי השטח, צלעתי החוצה וחשתי כיצד ידיי הופכות לצמד נקניקים בעוד גל עצום של מי ים שוטף את ערובות מאפיית ברמן בנופה של ירושלים ואנשים צועקים מפני שהצונאמי עתיד להשחיט אותנו בעודינו חיים, וריחות עזים ומשכרים בחריפותם הכואבת הצורבים בנחיריי והשמיים מאפירים כנגד עיניי, משחירים בפחם הנשחק על סלע וצעקות, מבול -

"חחחזזזקקיייהההה!!!!" אימי עוטפת אותי בחיבוקה אך חולצת הפלנל שלה נמסה לתוך כפות ידיי והנה היא נגוזה ושפתיה נמרחות על מכנסיי ונפשי דועכת למירוץ עגום בחיפוש אחר שמיים שמשחירים וקור מקפיא וחום, שמש מתחלפת בירח לילה ביום לצמיתות, כדור הארץ מסתחרר ונשאב למימד נפשי בלתי מובן וצעקות, הטלוויזיה הדועכות מדווחות על האסון באנגלית, ב-CNN, אנשים רצים מחובקים ומנשקים את יקיריהם לאחרונה וניחוחות של דאודורנט ספריי אקזוטי וגזים עכורים ממלאים אותי בעודי מצטמק ושוקע, וכשאני בגובה ברכיי ממרר בבכי על מותה של אימי אשר נמסה לתוך זרועותיי ומים לפתע חונקים אותי, פניי מגרדות ואני נשאב מעלה בעזרת קרש הבנייה שניתז מעליי, החום כגזע עץ, ומטפס בעל כורחי וצועק -

"מדוע המשכנו להשתמש בשקיות סווווופרררררררר"

מסקנה: ככל שאנו משתמשים בשקיות סופר יותר, כך אנו מזיקים לאוזון. בלאו הכי עולמינו במצב איום, והשימוש בשקיות סופר רק מזיק לאוזון הפגיע ומשפיע עליו לרעה. אם אהבתם את חזקיה ואינכם מעוניינים שכל זאת ועוד יקרה לנו, אנא שדלו את הוריכם, או לבוגרים שביניכם - עשו זאת - קנו בסופר והביאו עימכם תק בד גדול, צידנית או כל דבר העולה על הדעת, אשר נכנס בעגלה ונוח, ובמקום לזהם את הסביבה עם מאות אלפי שקיות, מלאו את התיקים הנ"ל ובכך נפחית כולנו יחדיו את הנזק.

הפיצו את פרשת חזקיה בקרב חבריכם, גזרו ושמרו, קדשו את חזקיה הנ"ל ויהי זכרו ברוך.

אוהבת, אז יוז'ואל,

אוליביה. :]