פרו לכולם! הייתכן? מה רב הוא המזל שלא התפתיתי לקנות את הפרו מלכתחילה! לראשונה בחיי אני שמחה על היותי מרוששת.
בכל אופן, פוסט זה התחיל להיווצר עקב הירהורים שעלו לי לאור הצצה בכניסות לבלוג לעומת התגובות - ללא ספק הסטטיסטיקה אינה משקרת, מסתבר כי לא מעטים האנשים שמתעניינים בעלילות המחורפנות שאני מעלילה בימי חיי המשונים, וטורחים, כן, טורחים לקרוא פה. הכניסות רבות מאוד. אבל רובם המוחץ לא יכול להגיב, כיוון שחסמתי את התגובות. וזה חבל, אך מזל!
עכשיו תראו למה אני כה אוהבת את אבא:
נועתי,
בשבילי הן כולן אותו הדבר. פריס הילטון, לונדון שרתון, באר שבע אכסניית הנוער ע"ש רבין, בריטני ספירס, אמנדה טירס, אום כולתום, ווטאבר.
נשיקות,
אבא
אני פושעת ונפשעת. אני לא אמורה לשבת פה כעת בכלל. אני אמורה להכין את הפעולה העתידית, שספק תהיה בבית של זאטוטה ספק בשבט, ולהילחץ מפני שאין לי מלח גס. בחיי. הבית היה מלא במלח גס, מהגינה לאסלה מלח גס פוזר ברחביי הבית השד יודע איך. בכל מזון, החל מבשר וכלה במילקי, היה מלח גס. אני נשבעת שחלמתי על מלח גס, ואני זוכרת כיצד צחקו עליי במשפחה כאשר בטעות הסרתי אותו מדג דניס כיוון שחשבתי שהוא קשקשים.
ועתה, כשאני עושה פעולת חושים והמלח הגס הזה ישרת אותי ממש כפי שהגרון של מאיה בוסקילה משרת אותה, אני לא מוצאת אותו. וזו שערורייה.
הפלאפון צילצל.
"הההלו?"
"נוע!"
"כפרה".
"נוע, אני צריך ל - "
"מלח גס".
"מה?"
"אתה גר קרוב. יש לך מלח גס. ספר לי על המלח הגס שיש לך".
"מה זה מלח גס? תקשיבי רגע, אני חייב לד - "
"זה מלח, אבל במקום פתיתיי המלח הזעירים הרגילים, הוא עשוי מחתיכות גסות".
"גסות זה אומר ערומות?"
"לא, זה אומר שהן - "
"וחתיכות זה אומר כוסיות?"
רשמתי לעצמי לעולם לא לבקש מלח גס מבנים, הם יספרו על כך בדיחות במשך יממה ויותר. החיפושים ממשיכים. פעולה ארורה. החורף הוא העיתוי הגרוע ביותר לתת לי לשוטט בבית, ובכלל, בעולם. הלוואי והייתי דוב - מעיל הפרווה שלי, ראשית כל, היה חוקי מבחינה מוסרית. ושנית, יכולתי לנמנם במשך כל החורף, במקום לפתוח את החלון ולייבב.
הבעייה הגדולה ביותר במהות קיומו של החורף היא שישנם אנשים שאוהבים אותו. מצאתי צדיק בסדום - ידיד יקר מפז שנלהבתי לגלות כי הוא שונא חורף כמוני, ומסכים כי יש להשמיד אותו ואת מעריציו הרבים מדיי.
זה נוראי. כשאני הולכת בחברת חברות ברגל, והקור המחורבן, הטיפות הישראליות והקטנות שמחלחלות לפות ולזרת ברגל, הבל הפה שנראה כעשן דליל במיוחד של נרגילה, הבגדים הבלתי-נוחים ומליוני השכבות שגורמות לכולנו להיראות כמו גליליי-נייר-טואלט מהלכים וצבעוניים. הצרה הגדולה שלי בחורף, היא צרה המוכרת לחבריי מאוד - פרשת הליצן.
אתם מבינים, אף הוא איבר הכרחי למחייה, כיוון שאני נושמים דרכו, מחוררים אותו, מחטטים בו, נושפים ובאופן כללי מרבים להתעלל בו. אפי שלי ואני לא מסתדרים מי יודע מה. הוא מצידו מאדים בקור כליצן פחוס ואני מצידי שונאת אותו לכל אורך השנה. השפתיים, למשל, הן חברות נהדרות שנחמד לי לבלות בחברתן והן פועלות לטובתי רבות, בתחומים רבים. הידיים נפלאות, הפסנתר והכתיבה מודים להן מקרב לב, ורגליי הגמישות, איתן אני מנגנת על הפסנתר החשמלי את 'מיי אימורטל' של אוונסנס בעת החזרות וזוכה לגל של קריאות כגון, "וואו! את גמישה, את בטח תהיי ממש טובה בסקס!" (מה שנכון נכון).
אם כך, עטופה במיליוני שכבות, טחובה בצעיף צמרירי, רגליי נוקשות בוולגריות, אפי אדום כקיבה ופי מקלל את העונה המזדיינת בישבן, אני מהלכת לצד חברים שמביטים לשמיים ומחייכים. "הו! עוד מעט ירד הגשם!"
"כן. וואי, אני חולה על החורף".
"גם אני!"
"כל השנה חיכיתי לו. בקיץ המזדיין הזה ממש מתתי מחום. אוי, אוי, תראי את העננים!"
"איזה יפה! זה נראה כמו כזה... הר געש מעננים אפורים".
הבטתי בצמד במירמור. "נותן משמעות לשיר של ג'ודי גרלנד".
"איזה?"
"'איי, שם, מעבר לקשת'..."
"נוע, תפסיקי לשיר".
"'לההה - לההה - להההה'..."
"אוי! הרגשת טיפה? איזה כיף!"
"אני פשוט מאושרת מכל הקור הזה. אולי יירד ברד?"
"אוו, ברד זה סקסי".
"ברד זה כדוריי קרח, זה נראה כמו הקקי של אלוהים".
"נוע!"
"מה?"
"למה את מבואסת?"
"כי חורף!!! כל כך קר ומחורבן, אני רוצה חופש, קיץ, ביקיני, שמש, גופיות ספגטי!"
"את עכשיו עם גופיית ספגטי, בלונדינית".
"כי אני מכחישת-חורף. זה כמו מכחישיי-שואה, רק בלי אנטישמיות וטימטום. ואני שונאת חורף. מה כיף בלמות מקור, ללמוד - טוב, לא השנה - ולהירטב בשיער?"
"זה כיף להירטב בשיער!"
"קוראים לזה מקלחת".
"למקלחת אין ריח של גשם. יאי! יורד גשם!!!"
הבנתי שאין עם מי לדבר. אוהביי החורף שקועים בבועה אפורה מלאת עננים אפורים, שמיים אפורים, טיפות אפורות ומעיליי-גשם אפורים (דווקא אופנתי השנה). אני וידידי הקמנו כת, בה נכה את כל אוהביי החורף ונטה אותם לצידינו הצודק, ללא ספק. אך הכת לא יצאה לפועל ובמקום זה התחלתי לחוש שכל שנאת החורף הזו מעייפת, ועליי להמיר אותה ברגש אחר.
בחיי שאני מנסה להסתדר איתו. גם כאשר הוא מנסה להעיף אותי עם רוחות, יימח שמן אמן, שכמעט ופוערות לי את העור. וגם מכיוון שהכחשת-החורף טמונה בי אני סובלת. קראו לי טיפשה - חהחה, לא תוכלו, תגובות הנאצה נחסמו, הידד - אך כשהגעתי למגמת מוזיקה עם גופייה ומכנסיי שלושת-רבעי וניגנתי אך נקשתי בשיניי מהקור וביקשתי כי החלון ייסגר-נא, ההערה - "למה את לבושה ככה בחורף? את רוצה למות?!" הייתה מתבקשת.
אגב שנאה, תמיד אמרתי כי שנאה היא ל: קנאים חסרי-סטייל (אנוכי הרבה יותר מגניבה כשאני מקנאה, ואני מקנאה המון), משועממים ממורמרים (אנשים שאין להם תעסוקה רבה והם חסרי ביטחון מקנאים המון) וילדים ביסודי (ועתה לא אשבור את המסורת ואסיים את הסוגריים במילה המון).
אם שרדתם את הפוסט עד הלום - ברכותיי.
ברצוני לומר שתקופת ההצגות בבלוג תמה. לא אציג אותי כדמות מסויימת, דבר שנטרח לעשות בשני הפוסטים הקודמים. נסו לדמיין מי אני ומה אני, מהו היחס שלי לעצמי (שאלה שלאור הבלוג אני נשאלת הרבה יותר מדיי), ואם, אי פעם, ייצא לנו להיפגש, אספר לכם!
אוהבת,
אוליביה. :]
נ.ב: יכולתי, במקום לקנות את השמלה הנ"ל ב-90 ש"ח, לקנות פרו!
נ.ב2: המלח הגס נמצא, קבור במעמקי המחסן, דחוס בתוך נרגילה. אני חוששת שבפעולה הזאת לא אשתמש בו.
נ.ב3: http://www.youtube.com/watch?v=HaZOXF83zBg
ע.ש (עיקר שכחתי): העצרת למען החינוך, במוצאי שבת, הייתה אחד הערבים הכי מדהימים שהיו בחיי! אלוהים, היה פשוט כה מושלם, ללא רבב! כל מי שהפציע הרוויח, ללא ספק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
