צהרי יום שישי

צהרי יום שישי. אנוכי צועדת בחדווה לביתי לאחר איסוף קרשים מהיר (הסתבר שהקרשים שנאספו ע"י הזכרים, שיהוו רוב במדורה, היה מצומצם יתר על המידה ועל כן על בנות המין היפה להיכנס לעזרתם).

ובכן, עייפה ומורעבת פסעתי פנימה. מושיקו המתין לי בדריכות וזכה לחיבוק ענק. כמה שיחות טלפון זריזות, כמה קוביות שוקולד מרוות, פסנתר, עוד טלפון, פיהוק ופסיעה לעבר חדר המחשב - מקום שאני שוכנת בו לעיתים רחוקות מאוד, אך צהרי יום שישי תמיד מאופיינים כיבשים, משעממים ומרוטים, כאלו שבהן השניות עד לבוא הערב נספרות בדיקדוק ושעיתוני מדינתינו נחקרים ממזרח למערב (רק שהפעם צוות הברנשים הנשגב הידוע כאמא-את-אבא שכחו לרכושו).

טוב. אז המחשב זכה לביקור פתע ממני. כהרגלי, סיננתי את שולחי-ההודעות - לברי המזל מביניהם אכן עניתי, "כפרות, אנ'לא יכולה לדבר עכשיו, הבית שלי עולה באש!" ולאלו שהאל מחבב פחות פשוט לא עניתי כלל. כך אני. כולם הלא יודעים - אוליביה מסננת. אוליביה לא קוראת, אוליביה פותחת את האייסיקיו והמסנג'ר ואחר מתחרטת כאשר המחשב נתקע, באשמת כל המבולבלים ששואלים נמרצות, "ממצב נוע'לה? ממצב מתוקה?? בלי לסנן הפעם!". מסתפקת אנוכי לחלוטין ב'ממצב' בכדי לדעת שהעולם מסתקרן בקיומי ומצבי, וזהו. תנו לי את הסיפוק בכך שאתם מקדישים לי מזמנכם הפנוי על המחשב, מקלידים במרץ, "תעני, נו! זה חשוב! תעני או שאני מפוצץ אותך מחר! אני נשבע, נוע!!! תעני כבר! אני אספר לאבא שלך שאת יורדת לי!" נו, באמת.

בכל מקרה, סינוניי-העל יצאו לבצע את זממם בשלוות הנפש של חבריי. פתחתי את המייל. אימייל אחד ויחיד שהתקבל גרם לי - פשוטו כמשמעו - לקום, לקפוץ כמטורפת ולצווח. (צעקה אחת של אבא בסגנון, "נוע! מה לעזאזל הולך שם למטה?" גרמה לי להתיישב בבושת פנים ולגלות ש-17 הודעות זועמות מראש נתקבלו).

להלן:

מחקר על בלוגים

התשובה

היש מילים לתאר שמחתי? ובכן, יש מקלדת. להלן, מילה במילה, התשובה שלי לעלמה טל פרידמן:

טל היקרה, שלום

האימייל הזה הביא לי אושר רב. סוף סוף בעלי-מקצוע אשר חוקרים את הבלוגייה מתעניינים בי. וכעת, שמחה ומקפצת ברחבי החדר, אני אענה על השאלות הללו בגילוי לב מחפיר. (אגב, בהצלחה עם המחקר. אני בטוחה שתופתעו לגלות כמה טימטום נכלל בבלוגייה). :)

מה היו הסיבות שבגללן החלטת לפתוח בלוג?

הסיבות? ובכן, במקור בכלל לא הייתי מעוניינת בבלוג. אבל תמיד נודעתי ככותבת. אז חברותיי אשר מעורות בבלוגייה שנים מספר (שנתיים-שלוש) לחצו ודחפו בי. "תפתחי בלוג! כולם יקראו שם! את גאון! אני אקנה לך שוקולד עכשיו, רק בתנאי שתפתחי בלוג!"

אך בנוסף לכך, ישנה את טבלת הפעילים. בעמוד הראשי של ישרא-בלוג, למטה - מתנוססת ברוב הוד והדר. הסלבז של ישרא-בלוג. יש להם כניסות רבות והם מתראיינים לתקשורת לעיתים תכופות. חלקם הפציעו שם מכיוון שהם כותבים בשנינות ובהומור ושנעים לקרוא אצלהם. חלקם הגיעו לשם מכיוון שהם פריקים מזוהמים עם מצלמה, כמו שאוכלוסיית ישרא-בלוג (טוב, הצד הפאתטי שלה) אוהבים. איך שלא יהיה - לפני כשנה, אז, בביקור הפתע שלי כקוראת בבלוגייה, רציתי גם בפירסום מזן זה - לדמיין את עצמי מתנוססת בטבלת הפעילים היה ממש כמו אורגזמה עבורי. נחושה להגשים את האתגר ואת החלום, נכנסתי למאגר הבלוגים.

סיבה נוספת לפתיחתו - רושם. תמיד אהבתי את זא'נר הספרים של יומנים אישיים, ואף את יומניי הכמוסים שנהגתי לכתוב כתבתי בצורה שיהיה כיף לקרוא - משעשעת ומקורית. תמיד פיללתי בליבי שיקראו את יומניי. כן, גם את החלקים האינטימיים שבהם - אם לאנה פראנק מותר, אזיי גם לפשוטי העם. אבל פנטזיות ומציאות לחוד - איה אפרסם את יומניי? ולמה שאעשה זאת, למען השם? והנה - הבלוגייה. אפשר לכתוב שם הכל ולהיות בטוח שקוראים זאת.

וזוהי שורש הבעייה.

הסיבות מאחורי העובדה שאת מחזיקה את הבלוג שלך חי ונושם ברמה היומיומית

בעייה, תוהים החוקרים הדגולים ממכללת רייכמן? בהחלט. בעייה. ובכן, עלו עליי. הבלוג נפתח תוך השבעת האומה של לא לספר עליו לעולם. אך מורי להיסטוריה, שקורא אצלי, כבר אמר - "האינטרנט פתוח לכל, ואין מה לעשות נגד זה". אכן. אנשים עלו על בלוגי. הוא נפתח, בלוגי, והיה כנה ואמיתי - כשעצוב לי אזיי עצוב וזה נכתב ורוד על גבי לבן. אך כולם קוראים אצלי. עד היום באים אליי אנשים - מגיחים באומרם "אני קורא אצלך! וואו, את כותבת ממש יפה!" גם אם הם בלתי רצויים במרחבי האישי, מספרים שהם יודעים שאני כך וכך וחושבת כך וכך, אפילו דואגים לי או מבקרים התנהגויות שלי או מסיקים עליי מסקנות. לו הייתי אדם פשוי הייתי בורחת מהבלוגייה. אבל אני לא עושה זאת. אני הופכת את עצם העובדה שהיקום קורא אצלי לזכות, ובכך מנטרלת את מחשבתם עליי - אני מסוגלת לזכות ברחמים אם אני מדוכאת בבלוג, ומסוגלת לשכנע את כולם שאני מושלמת וחסרת בעיות וכו'. לא שאני עושה זאת הרבה, אני הלא כותבת נטו וזהו. אך אני כבר לא מספרת בבלוג על עצב. משתי סיבות - האחת, חיי יפים, אני עצובה פחות ותקופת המשברים קצת מאחוריי. השנייה - ממש כמו במשפט שנכתב הרגע - הקוראים סבורים שחיי יפים. וזהו. אכן, זהו מניע אווילי, אך בלתי ניתן להכחשה.

אך זו לא סיבה מספקת להמשיך ולכתוב בבלוג. ישנו משבר נוסף - מגיביי הנאצה הארורים. בתגובות הנאצה הראשונות שקיבלתי, נשברתי. לא היו הרבה כאלו אך היו. והן שברו אותי לרסיסים. עתה, אחרי כשנה בבלוגייה, אני מודעת לצביעות בבלוג - הלא הפעילים, למשל, נמצאים בטבלה מכיוון שהם עבדו קשה לפרסם את עצמם, לאו דווקא מכיוון שהם מוכשרים באופן יוצא דופן. הם פירסמו את עצמם ע"י הקפצוץ פוסטים, או כותרות מושכות תשומת לב ("פות!!!"), או תמונות רבות, ומראה חיצוני נאה לא מזיק. בנוסף, מגיביי הנאצה מסתתרים מאחוריי אנונימיות ובכך כוחם בלתי מוגבל - אין דרך לגלות את זהותם. כיום, אם נואצים לי, אני עונה בשנינות. כן, אני נפגעת, ונשבעת כי בפעם הבאה אסגור את הבלוג! אך בפנים חמוצות אני ממשיכה להזין את מוחי (טוב, חלק ממנו, חלק חיובי ככל שאפשר) למקדלת.

סיבה נוספת - אני מסוגלת, מבעד לדפי הבלוג, לרמוז דברים לאנשים שאני מכירה.

ובנוסף - להכיר אנשים מהבלוגייה, חברים חדשים מכל רחבי הארץ. להרגיש שייכת כאשר אני במפגשי ישרא-בלוג (רק במפגשים מסוג זה, לתימני ולאשכנזי, לפריק המזוהם ולפריק העוד יותר מזוהם, לבעלי הפירסינג ולבעלי ההשכלה - לכולם מכנה משותף. בלוג. או חבר בלוגר. או אחה"צ משעמם). פעם נהגתי לעבוד קשה עבור חברים מהבלוגייה. כיום לא. עייפתי קצת, אכן. אם מגיחים אנשים שמעוניינים להכיר אותי, שיגיחו. בחדווה. אני לא אעבוד עבור זה יותר.

למה יש לי בלוג? הלא בלוג משקף את הטימטום האנושי במיטבו. ועם זאת, יש לי בלוג - וסיבות מיליון למחוק אותו (פוסטים ישנים נושנים ומביכים שאני לא מעוניינת בקיומם אך לא רוצה למחוק אותם, קוראים בלתי רצויים וכו') אך הוא שם. כנראה אני עצלה מלסגור אותו. אני אינני יודעת. יש לי בלוג, הסיבות לקיומו אבדו כלא היו, אך בעצם, להיות בלוגרית ולרדת בליבי על הבלוגייה זה אירוני. ותחי האירוניה.

ולסיום - הבלוג מאפשר לי לקבל פידבקים על איך שאני כותבת, מתבטאת, נראית או על מעשיי. אלו פידבקים שאני אוהבת.

ובנוסף - הבלוג מאפשר לפרוק בו צער בצורת צחוק (כדי לא להרוס את תדמית הלא-עצובה שהוא בונה לעצמו עם מרוצת הזמן). לצחוק על העצב - זהו אמצעי מצויין לחיים טובים יותר! :)

אוהבת, ובהצלחה במחקר, אשמח אם ישלחו לי את התוצאות, או משהו בסיגנון,

נוע. :]

נ.ב: למה יש לי בלוג? השד יודע.   

עוד החודש יהיה יום הולדת שנה לבלוגי. בלוגי הפך ליישות נפרדת ממני. אני מדברת עליו כאל חבר ותיק. "לא, אנמי לא פנויה היום, יש לי מפגש עם הבלוג!". ובנוסף, הוא הקנה לי שם נוסף - אוליביה. (:]) 

מנין הוא הגיח?

 זאת תגלו בעתיד.

 *מבט דרמטי*

על התאהבות, אהבה, ומה שביניהם

ביום שלישי ישבתי עם חברה, בטיים אאוט, אליו אני הולכת בחדווה יחד עם הרבה מחבריי לעיתים רחוקות בימי ראשון ובימי שלישי לאחר הצופים. את השיער שלה בעודי גומעת את מילותיה כמו יין. דיברתי על יופי, סמים, אוננות, סקס, פירסינג, עליי, על העולם כשלפוחית שתן (נו, טוב, על זה לא). היא סיפרה על הפעם הראשונה שלה, הסבירה כי עליי להשלים עם יתרונותיי ולא להצטנע בהם, ועל הסטייה שלה למטאליסטים. הו. בכל מקרה, צץ נורא האהבה הכאוב. סיפרתי לה על פרשת החברה-שלי-והאדם-אשר-אהבתי-התחרמנו שנחתה במעוני הצח.

והיא הסבירה, לי, שלא אהבתי אותו. שאלתיה - "הכיצד?"

"תקשיבי, את נדלקת עליו, התאהבת בו, בסדר. אבל מה שהיה שם, זאת לא אהבה. אהבה זה תמיד דו צדדי. זה משהו שצומח בין שני אנשים. כשתצמח לה אהבה של ממש, לא סטוצים ושטויות כמו שהיה לך עד עכשיו, עם מישהו, האהבה הראשונה שלך, את תהיי הכי מאושרת בעולם".

אוהבת,

אוליביה. :]