פשוט מאד.
ההרגשה זוועה,
המצברוח גרוע,
לא כיף לי, פשוט לא.
מרגישה שכל התקווה התנפצה ברגע אחד.
אין למה לקוות. אולי הגורל כבר קבע ממזמן מה יקרה
ומנסה לרמוז לי, אבל אני לא מבינה אתזה.
נסעתי אתמול להפגש עם חברים, ז"א- איתו.
בדרך פשוט הבנתי עם עצמי,
שזה הרגע הכי מתאים, פשוט לקחת אותו הצידה ולדבר איתו.
להגיד לו כל מה שאני מרגישה,
כבר ידעתי מהאני הולכת להגיד,
כבר הסברתי לעצמי איך אני אתנהג אם תהיה דחייה,
לא היה כבר אכפת לי מהדחייה,
רק רציתי להגידלו, והאמת שהייתה הרגשה למשהו טוב.
בחיים שלי לא הייתי כ"כ בטוחה בעצמי, בחיים.
ידעתישאני הולכת לעשות אתזה וזהו.
קצת פחדתי, אבל ביחדעם זה הייתי מאושרת.
אבל מה?
כן כן, מחכים מחכים, שעה שעתיים, כולם כבר באים,,
לא, הואלא בא.
כאב ראש, אכזוב, דיכאון, עצב, עצבים הכל התחבר לי ביחד לתוך הראש
נהייתה לי ההרגשה הכי זבל שיכולה להיות.
כאילו שזה לא אמור לקרות.
אחרי הרבה זמן הוא בא,
אבל הייתי כ"כ בדיכאון, הדבר היחידי שרציתי לעשות זה לבכות וללכת לישון.
או להיעלם.
מכל ההתחברות של הרגשות המסריחים האלה כבר לא יכולתי להגיד לו כלום.
אני כ"כ מאוכזבת.
אתמול זו פשוט הייתה ההזדמנות הכי טובה שיכולה להיות, פשוט הכי טובה.,
והיא הלכה.
אני לא יודעת מה אני אעשה עכשיו.
אני רק יודעת שאני מרגישה חרא.
ועצוב לי.
אני אוהבת אותו, כמו שבחיים לא אהבתי.
וזה רציני, אני לא אומרת ככה על כל אחד.
אבל איתו זה כבר כ"כ הרבה זמן,
ואפילו בזמן שהדחקתי אתזה? כנראה שבתוכי עוד אהבתי אותו,
ומה שמדחיקים? תמיד חוזר.
זה מה שזה לימד אותי.
א ו ה ב ת א ו ת ו כ " כ 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
