אוטו-ארוטיקה

כי אני צריכה להוציא את זה.ואני צריכה לחוס על חברותיי הכי טובות ולא לדבר על זה איתן.

אהבתי 3 פעמים בחיי.

הראשונה הייתה מפגרת,גיל ההתבגרות סטייל.

השנייה יותר אמיתית, אהבנו 3 שנים.אבל איכשהו אף פעם לא ראיתי אותנו מתחתנים.משהו בי ידע שזה לא הגבר שאני רוצה להתחתן איתו.הוא היה נאה וחכם ותמך בי נפשית באחת התקופות הנוראות בחיי מבחינתי (צבא),אבל משהו בו היה חסר לי.האהבה הייתה יותר מידי בעננים,יותר מידי רומנטיקה,פחות מידי מציאות.עד שהתעוררתי בוקר אחד וברחתי ממנו.

השלישית הייתה יותר מקורקעת,ההיפך מהשנייה.הוא היה בין החברים הכי טובים שלי אבל תמיד אמרתי שאם מישהו יגיד שנועדנו להתחתן אני אברח לקצה השני של המדינה, היה בו רק תכונה אחת שרציתי בבעל, וכל השאר-תכונות שממש לא רציתי.

ועכשיו

מס 4 המכובד ברשימה.הוא ה"כן, וה"לא" שצברתי במהלך השנים.הוא כל מה שהבנתי שאני צריכה ורוצה בגבר אבל פחדתי שזה לא אמיתי, כי באמת שהרשימה לא קלה.ולא נפוצה.והוא כל הרשימה.לא חסר בו ולו תכונה אחת קטנה, ה-כ-ל.

הוא הראשון שאני אומרת,שאני מוכנה להתחתן איתו, גם מחר בסדר,אני אאלתר שמלה.

אני אוהבת אותו אהבה אחרת.הוא מכיר אותי מההתחלה ועד הסוף,אני מכירה אותו מהסוף להתחלה.

לראשונה,אני דואגת.מאוד.כמו פולנייה על ספידים.

דאגות אמהיות נוראיות.

הוא היה אצלי ובעשר בלילה הלך לבית שלו,שנמצא עשר דקות הליכה ממני.ודאגתי לו.

דאגתי איך הוא יילך בחושך (אמא?זו את בתוכי?)

יש לציין שאני גרה בעיר דיי בורגנית,ברחוב מאוד בורגני.

התאפקתי לו לבקש ממנו לסמס לי כשיגיע הבייתה,הזכרתי לעצמי שהוא לא בן 15,אפילו לא 18.פולניות זה לא סקסי.

הוא כל כך נדיר.

אני רואה שהוא מאושר אבל אני נלחמת בדחף לשאול אותו אם הוא מאושר כל שעה עגולה,כי אני רוצה שיהיה מאושר,כי אני רוצה להיות בטוח שהוא מאושר איתי.

כשהוא מעיר לי משהו אני מקשיבה,שוקלת, חושבת.ולא כהרגלי אומרת "יאללה זה מה שאני ולא אכפת לי מה אתה חושב".

הלואי והייתה לי הבטחה כלשהי שהוא האחד, שנעמוד מתחת לחופה, שכל לילה נלך לישון יחד ונצחק על היום שעבר.

הוא מדבר על חתונה,ויש שמות לילדים,אבל זה לא מרגיע אותי כי הבטחות זה מילים ריקות.אף אחד לא יודע את העתיד.

הוא דואג שהצבא יציב אותו במרכז, כשאנחנו כרגע חיים בצפון. לא מצאתי לנכון להגיד לו שאם הוא יוצב במרכז אני אעזוב את הטכניון בשבילו ואעבור לאוניברסיטת תל אביב.אנחנו נחצה את הגשר כשנגיע אליו.

זהו.