http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244946good girls go to haeven, bad girls go everywhereheCopyright 2026 AuroraBorealis. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244946http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/46/49/24/244946/misc/19831294.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244946&blogcode=13258384<div align="right" dir="rtl">היום עם הקפה של הבוקר חשכו עיניי כשישבתי כהרגלי במחשב וקראתי חדשות מאקו, נעשה בת 17 וחבר שלה הלכו בחניון בגן העיר תל אביב ב3 בלילה, בא אנס, הכריח אותם לקיים יחסי מין תחת איומי סכין, ואז אנס אותה. הרבה מקרי אונס בזמן האחרון,אבל זה ממש זעזע אותי.כנראה כי במציאות מאוד בטוחה של הבחורה מהר מאוד היא מצאה את עצמה מככבת בסרט פורנו פרטי שסידר האנס. המציאות הייתה בטוחה, היא חזרה הבייתה מבילוי, עם חבר שלה.לא אדם זר,אלא חבר. הם הלכו בגן העיר, לא בדרום תל אביב, לא בשכונת "תצאי אחרי 18:00 בערב ותיאנסי,ושבת שלום",אלא בלב המרכז של תל אביב.הם הלכו לאוטו, לא תפסו טרמפים...הכל היה צריך להיגמר טוב. רק בחורות מבינות למה אני מתכוונת,כי יש הבדל בין ללכת בלילה לבד לבין ללכת עם גבר שאת יודעת שהוא לטובתך (ידיד,בנזוג..לא משנה,הוא לטובתך). בזרועות הגבר שלנו אנחנו מרגישות כל כך מוגנות מהרוע בעולם, מהרוע שמסתובב בלילות עם סכין, מחפש לשסע חיים. אונס זה מזעזע.אני לא יכולה להעלות על הדעת מה עובר על הבחורה, וכמה כל החרא עוד לפניה. כמה זמן ייקח לה,אם בכלל, להשתחרר מהפחד ללכת לבד, להפסיק להציץ מבעד לכתף, לסמוך על גבר</div>Sat, 12 May 2012 19:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (AuroraBorealis)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244946&blogcode=13258384http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=244946&blog=13258384http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244946&blogcode=13217844<div align="right" dir="rtl">עכשיו נגמרה הצפירה. עמדתי בסלון וכמו כל שנה הזדעזעתי מהאכזריות. לא אכזריות הנאצים זעזעה אותי, גם לא של הגרמנים ששתקו, לא של אלו שרצחו וצחקו, לא של העולם שסירב לראות. הזדעזעתי מהאכזריות שלנו. מהצביעות הזו שכבר לא מצליחה להסתיר את עצמה. מהקלות בה אנחנו מקדשים את המתים ומזניחים את החיים. משקיעים כל כך הרבה כסף בטקסים, בתזמורת, באנדרטאות, במוזיקה, בקצין ששר "אל מלא רחמים" ומה עם המדינה הזו? היא מלאת רחמים? מישהו מרחם על ניצולי השואה שחיים פה? הרבה מתחת לקו העוני. מישהו במשרד הענק שמחליט על תקציבים לאנשים שנמלטו מהתופת מרגיש מלא רחמים? אני מקווה שלא. אני מקווה שהם עומדים בצפירה ומתביישים. גם אנחנו צריכים להתבייש יחד איתם. הנאצים לא מזעזעים אותי, הם עשו מעשה אנושי, שנאה זה אנושי, פחד מהאחר זה אנושי, לרצוח לשווא זה הכי אנושי שיש. אל תקראו להם "חיות", חיה לא תהרוג בשביל ההנאה, חיה תהרוג רק כשהיא רעבה או בסכנה. הם בני אדם, שבנו לעצמם מציאות כרצונם בה לגיטימי להרוג את מי ששונה כי הוא מאיים על הקיום שלהם. בהיעדר איום ממשי מהיהודים הם פשוט המציאו אחד כזה. אבל אנחנו? אנחנו חיות. כ</div>Thu, 19 Apr 2012 10:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (AuroraBorealis)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244946&blogcode=13217844http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=244946&blog=13217844http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244946&blogcode=13201140<div align="right" dir="rtl">כי אני צריכה להוציא את זה.ואני צריכה לחוס על חברותיי הכי טובות ולא לדבר על זה איתן. אהבתי 3 פעמים בחיי. הראשונה הייתה מפגרת,גיל ההתבגרות סטייל. השנייה יותר אמיתית, אהבנו 3 שנים.אבל איכשהו אף פעם לא ראיתי אותנו מתחתנים.משהו בי ידע שזה לא הגבר שאני רוצה להתחתן איתו.הוא היה נאה וחכם ותמך בי נפשית באחת התקופות הנוראות בחיי מבחינתי (צבא),אבל משהו בו היה חסר לי.האהבה הייתה יותר מידי בעננים,יותר מידי רומנטיקה,פחות מידי מציאות.עד שהתעוררתי בוקר אחד וברחתי ממנו. השלישית הייתה יותר מקורקעת,ההיפך מהשנייה.הוא היה בין החברים הכי טובים שלי אבל תמיד אמרתי שאם מישהו יגיד שנועדנו להתחתן אני אברח לקצה השני של המדינה, היה בו רק תכונה אחת שרציתי בבעל, וכל השאר-תכונות שממש לא רציתי. ועכשיו מס 4 המכובד ברשימה.הוא ה"כן, וה"לא" שצברתי במהלך השנים.הוא כל מה שהבנתי שאני צריכה ורוצה בגבר אבל פחדתי שזה לא אמיתי, כי באמת שהרשימה לא קלה.ולא נפוצה.והוא כל הרשימה.לא חסר בו ולו תכונה אחת קטנה, ה-כ-ל. הוא הראשון שאני אומרת,שאני מוכנה להתחתן איתו, גם מחר בסדר,אני אאלתר שמלה. אני אוהבת אותו אהבה אחרת.הוא מכיר אות</div>Mon, 09 Apr 2012 22:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (AuroraBorealis)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244946&blogcode=13201140http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=244946&blog=13201140http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244946&blogcode=13037920<div align="right" dir="rtl">עכשיו כשאני בנאדם פחות או יותר מבוגר, או לפחות בעלת חשבון בנק משלי, נחשפתי להנאה של ללכת לבנק.הרשו לי לציין שאין בזה הנאה, הם עשו טעות בחשבון שלי וגבו ממני כסף לשווא.הלכתי והצהרתי על הטעות פעם אחת, אמרו נכון, נתקן. חיכיתי-לא תוקן.הלכתי שוב-אמרו נכון,הפנו אותי לדבר עם עוד גורם, כולם הסכימו שהייתה טעות, ושאת העוולה צריך לתקן,חיכיתי,הכסף לא חזר.כתבתי שני אימיילים, חזרו אליי בטלפון, אמרו לי שנכון הייתה טעות,ו"אנחנו נטפל"...ושום דבר לא טופל.כבר חודש וחצי. ובשלב מסוים אפילו הפקידה העזה להגיד לי כשתיארתי לה את הטעות, ש"אין מצב שקרה דבר כזה".אולי תסתכלי בפרטי החשבון שלי? זה אמור להיות מולך וזה כתוב שחור על גבי לבן שלקחתם לי כסף סתם, או שאת אומרת שאני לא יודעת לקרוא?.הרשו לי גם לציין שאני לא מהצועקות,אני תמיד מדברת בנימוס ובאדיבות גם אני פעם נתתי שירות, ואני יודעת שכשצועקים עליי המוטיבציה שלי לעזור-ירדה. אבל כשביקשו יפה תמיד עזרתי ועשיתי גם מעבר לעבודה שלי.בנק דיסקונט?אפילו את העבודה שלהם לא עושים,לא מדברת על ה"מעבר".וזה מרתיח.זה מרתיח כי ככה זה במוסדות אצלנו, חוסר כבוד בסיסי לאזרח הבינוני,לכסף</div>Sat, 04 Feb 2012 10:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (AuroraBorealis)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244946&blogcode=13037920http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=244946&blog=13037920