יודעים מה, אני ממש עייף לעדכון כולל עכשיו, אז נדחה אותו למחר, אני רק אגיד שהיה אחד הכיפיים ואני אישית הופתעתי לטובה.. חוץ מכמה אנשים שחבל שלא הגיעו (עידן ספיר יעל אסנת ענבל ועוד כמה..), באמת חבל..

וואלה אני צריך גם להוסיף עדכון קטן על יום חמישי.. היה נחמד (כן כן- מלצר הומו, נקניקיות מפחידות, ספק קצפת, דקירות בבת ים, לול, ומאסטר חתול... חח עזבו, צריך להיות שם כדי להאמין)

ויודעים מה, אפילו לא מילה על התעודות.. כי זאת מילה שאסור להזכיר אותה יותר מפעם אחת בפוסט (טפו טפו טפו)

בנתיים, קטע קטן שמצאתי, כתוב באיזה מחברת ישנה, תנו כבוד כי לוקח לא מעט זמן להקליד את זה חח.. משהו עוד מהתקופה שהייתי כותב כשהייתי משתעמם בשיעורים, ולא מצייר רצפות (בהזדמנות אני אעלה דוגמית לבלוג, אני צייר רצפות שופרא דה-שופרא) או מציק לעודד.. עכשיו זה זיכרון ישן, אבל עדיין טוב להיזכר...זיכרון ישן, ותו לא:

"התמימות שלה.. הורגת אותי לפעמים, אני אוהב את זה כל כך שנדמה לי שהיא הדבר היחיד אני חושב עליו לפעמים, הדבר היחיד שאני קם בשבילו בבוקר, הדבר היחיד שאני עוד חולם עליו בלילות כשאני בכלל מצליח לישון כמו שצריך..

לפעמים נדמה לי, שיגיע היום שאני אתעורר, אבין לאט לאט ובשיטתיות שזה לא זה, שזה לא הגיוני, שמישהו יבוא וייתן לי טפיחה על השכם, יגיד "מצטער", ויגלה לי שזאת הייתה מתיחה מטורפת שרק בן אדם חולני יכול לחשוב עליה.. אבל לא, יום עובר, ועוד יום עובר, ואני מזהה ניצוצות של אהבה, ועוד יום עובר, ועוד יום עובר, ופתאום הכל משתנה לטובה.. אם פעם קלישאות ומשפטי אהבה למיניהם היו דבר פקצי להחריד בשבילי, עכשיו אני עוד מבין אותם, אחד אחד מהם קורא ומשנן, לעת בדידות עם חברה, או לפעם כלשהיא שאני אצטרך להוציא משפט חכמה שכזה, אבל עד אז- עוד יש לי זמן לחשוב עליהם.. "אל תאהב את מי שאתה משיג, תשיג את מי שאתה אוהב", אחח כמה הלך רוח ומחשבה מאחורי משפט שאני מדמיין אוטומטית עם נצנוצים ועם הרבה וורוד מסביב, משו בסגנון פקצה מרכז-ראשל"צית בת 13-16, שהדבר הכי קרוב למחשבה על המשפט הזה בשבילה, הוא השאלה אם לשים אותו בבלוג על רקע וורוד פוקסיה (שאני עדיין לא יודע מה זה) או על רקע וורוד סלמון..

אבל בינינו, למי יש זמן לחשוב על דברים כאלה, עזבו קלישאות, עזבו פסיכולוגיה בגרוש על אהבה, עזבו את כל זה- מה זה עוזר כשאני חושב עליה אבל לא רואה עתיד, לא רואה המשכיות, לא רואה תקווה כלשהיא.. איך אני יכול להגיד לעצמי "תשיג את מי שאתה אוהב", אם אני לא יודע את מי אני אוהב, אם אני לא מבין בכלל את הקונספט הזה, כי לאהוב זה "אמון" בשביל בן אדם אחד, אבל בשביל אחר זה כבוד הדדי וכנות.. מי החכם שיגיד לי, ככה בפנים, אחד על אחד, מה זאת אהבה?

ואני חולם.. אני חולם עלינו.. חולם שיום אחד אני אוכל להגיד לעצמי שאני אוהב אותך

שאני אוהב את התמימות שיש בך כשאת מחייכת

ואני אוהב את היופי שמנצנץ לך בעיניים כשאת צוחקת

שאני אוהב לחבק אותך, ולהרגיש את חום והאהבה שאת מפיצה לכל עבר,

ושאני אוהב את הריח של השיער שלך, והריח של העור הרך שלך

והמתיקות של השפתיים שלך,

והיופי הילדותי שלך,

והאופטמיות שבך,

והצניעות

והאושר

והתקווה

וכל חיוך מבויש

וכל מילה קטנה

וכל חיבוק מתמשך

כל מגע שפתיים

כל פרפר בבטן

כל וורד שנקטף

וכל שניה איתך..

אחח כל שניה איתך, אני רוצה"

טוב, עבר זמנו של הדבר הזה.. אבל נחמד להיזכר.. באמת שנחמד..

אה, וזה כנראה לא למי שאתם חושבים.. אז חבל שתתחילו להסיק פה מסקנות חח..

האמת יש לי עוד כמה כאלה, אבל דווקא את זה אהבתי, לא יודע למה באמת.. כה כה, אני יודע שחסר קו מחבר בין עלילת כל הקטע הזה, אבל לכו תאשימו ילד כשהוא באמצע שיעור בבית ספר, איך לעזאזל רוצים שאני אתרכז בכתיבה כשהמורה מרצה לי על מבחן שמתקרב... אוףף היא לא יכולה להתחשב באנשים שמנסים לכתוב? ;)

אם אהבתם, נקליד עוד כמה.. רק תודיעו :P

נ.ב.

חברים רולז... לא הסדרה, למושפעים ביניכם, אלא חברים חברים, כאלה שאפשר להגיד להם אחי (או בהטייה- אחוקי, אחויה, אחשלי, אחשלו, אחשלנו, גבר, בן אדם, איש, יא תותח, יא תותח על, יא סוס, יא סוס יאור.. ועוד רבים וטובים חח) ולדעת שהם מבינים אותך מכל הלב, ושהמשפט הבא שלכם יכלול אחת מן המילים הנזכרות לעיל

עכשיו כשאני חושב על זה, גם ידידות רולז.. בעיקר כשהן חמודות, אבל זה כבר לפעם אחרת (נועם הקליפס שלך אצלי יא תיירת)

מחסום.. מחסום כתיבה כזה..
אני מנסה להתחיל פוסט יצירתי, כי משום מה אני מרגיש טוב, מרגיש טוב לי לכתוב.. לא יודע איך להסביר את זה, רק מישהו שכותב יכול להבין- להסתכל על מה שכרגע יצרת (שיר, סיפור, מה זה משנה... מצידי כוסאמאחשי [קישואים ממולאים חח]), ולהבין מה עשית, להבין מה עומד מאחורי המילים, רגשות שלא כולם יבינו, מילים שלא כולם ידעו להעריך, לא ככה, לא כמוך..
ואולי, אולי זה פוסט ארספואטי (מושגים מספרות.. אללא חח).. אולי עדיף לתאר מה עובר לבן אדם בראש כשהוא כותב, מאשר להציג את התוצר הסופי ולקוות שמתוך עוד אלפי יוצרים בישראבלוג, דווקא פה ינחת מישהו שיזדהה איתי.. או לפחות ינסה להזדהות.. או לפחות יבין.. או אולי ינסה..
האמת, לא כתבתי כבר הרבה זמן.. יצירה זוהי נחלתם של המאוהבים, של השבורים, של בעלי הזמן הפנוי למיניהם, אך לא שלי, לא של בן אדם שמרגיש עירבוביה של רגשות בכל רגע נתון (מתבגר, נו מה אתם מתלוננים?) ובקושי מצליח להעביר את זה בצורה טובה אל הכתב.. אז מה, אז לא ניצור? אז לא נכתוב איזה שיר? אז לא ניתן בפרגון לאיזה משהו שיחמם לי את הלב לכמה זמן?
כנראה שלא.. אולי כבר חלפו הזמנים ששיר פשוט, גם אם הייתי כותב פעם בחודש, מילא לי את הלב בגאווה עצמית והגביר לי את האגו קצת, ככה קצת בכמה סנטימטרים, כשידידה וותיקה הייתה קוראת אותו ועלה לה חיוך מבויש, או כשהייתי מוצא את השיר אחרי חודשיים שלושה, קורא לעצמי ומבין כמה יפה הוא..
אבל אין, אין לי זמן.. וכשיש לי זמן המילים נעתקות מפי, כל שורה מושלמת שיוצאת, גוררת אחריה שורה בלי קשר (להמחשה: כמו החברה הכונפה שיש לכל כוסית..) , כל משפט שהיה גורם לביאליק להשפיל מבט *הגזמה*, גורר אחריו משפט שכאילו נלקח מסרט של אבי ביטר (משו כמו "בוכה בגשם".. dont ask חח..)

אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל דווקא בדרך הביתה, דווקא כשאני הולך (ואני אוהב ללכת, זה מרגיע אותי..), אני פתאום נהיה יצירתי, פתאום מייצר שורות על גבי שורות של חומר מהשורה הראשונה, פתאום כל מה שאני מרגיש לגבי אהבה, נחתם בשירים שספק אם לא יעוררו מחשבה אפילו בבן אדם הכי קר שיש, מסתכם בשורות מתוקצבות של כישרון, שאני בספק אם יש לי כל עוד אני לא הולך ברגל ;)

ובנתיים, המחשבות שלי לא משתנות, כשכל מה שמסוכם בפוסטים הקודמים, כל מה שנאמר שם אני עוד מרגיש, כל מה שכתוב שם עוד טבוע בי בפנים. אבל לאט לאט, מבלי שאני שם לב, נגמרות לי המילים, ככה, נגמרות לי המילים... רק בדבר אחד אני שמח- כשהראש שלי נקי, כשהכל רחוק ממני, כשהכל כאילו בעולם אחר- אני עוד מוציא מעצמי את מה שפעם לא הייתי צריך בכלל לבקש, יוצר את מה שפעם לא פקפקתי בו.
מי יודע, אולי אני צריך ניעור רציני, אולי אני צריך משו שיחזיר לי את החשק, את הרצון ואת הנחישות, משו שיאמר לי "תרגיש, תבין, תכתוב" ואני לא אפקפק בו..
מי יודע, אולי אני צריך להפסיק להתבגר.. זה כבר נראה שככל שמתבגרים מאבדים את הדמיון, את היצירתיות שפעם היינו רגילים אליה..

אולי אני סתם לצריך לקחת פסק זמן מהחיים האלה..

אחח אני מתחיל להישמע מבוגר חח... נו, מי אמר ש-18 זה סתם מספר? ;)